בוא נודה על האמת. נודה ונגיד תודה.
הרי ירקו עלינו, קיבלנו כאפות מהבריונים של השכונה ומדי פעם הזבנו דם.
האמינו באמת
האמינו שאנחנו חוטפים ילדים לפסח, מביאים מחלות וראויים למכות כי ככה. אז היה פרוגרום. מדי פעם פרהוד או פרעות בעברית הלא ציורית של בית הספר ורוב הזמן השתדלנו שלא לעבור ברחוב ולדבר חלש ולחיות צפוף ולהתפלל בשקט.
שלא ישמעו. שלא יאנסו את הבנות, שלא ימכרו את הבנים לעבדות. שלא יגנבו. שלא ישרפו. שלא ירמסו. שלא יגיעו בלילה עם לפידים ונהמות רמות.
לפעמים בחושך…
לפעמים שיחדנו אנשים כדי לחיות, לפעמים כדי שלא ילשינו על קיומנו מתחת לאדמה, העברנו חודשים ושנים של חושך ופחד מפני צעדי מגף של חיות אדם.
עד תחילת המאה שעברה לא עלתה בראשנו התובנה שיהודי יכול להתנגד לכל אלה. לדרוש את האוויר שמגיע לו בזכות, את המרחב להתקיים ואת החופש להתפלל או להגיד מה הוא חושב. יהודים קיבלו כאפות מכולם.
גנטיקה של הרכנת ראש וקבלת הדין. דין אכזרי, חסר אנושיות, גזעני קנאי וחשוך ובלי טיפה של צדק. מתוך ההיסטוריה הזאת הופיעה ברירת המחדל. קוראים לה מדינת ישראל.
ברירת מחדל
מי שטורח ללא לאות רק כדי שנשכח את ההיסטוריה ואת הסיבה להקמת מדינה ליהודים הוא פשוט שמוק חסר דעת
לוגיקה של נרדף
-כי אם לא היתה לנו מדינה לא הייתי כותב כאן ואתה לא היית יודע לקרוא עברית.
אם לא היתה כאן מדינה, בספק אם הייתי יושב. אולי הייתי רץ או מתחבא או עוסק בעבודות פרך. אז בוא נודה על האמת. נגיד תודה בהערכה לכל מי שהשאיר את הילדי ם והאהובה מאחור ויצא לשמור ולהלחם בשביל ברירת המחדל שלנו, ואחר כך נדבר על כל השאר.
שחרור יונים 