דת להמונים ואנטי אחרים

כשהייתי בשומר הצעיר היינו מתבוננים בחברה מבני עקיבא ששיחקו איתנו כדורסל ורואים בכל נשיקה לחתיכת הבד הסרוגה שנפלה מחדש ועצרה את המשחק אקט מטופש שהצדיק והגביר עוד יותר את האנטי. בראיה לאחור היה בקן השוקק הרבה אנטי -בלי עין הרע. היה את האנטי לרבנים המגוחכים שלימדו אותנו לבר מצווה, לתאוות המוסתרות מתחת לזקנים והביגוד, לסירחון האיום של המעיל העבה בימי הקיץ. אנטי לשירים והריקודים בעברית שלא הזכירו את לד זפלין בכלום.  גם את האנטי ללובן העור ולמשקפופריות של החרדים אני זוכר.

אנטי  זה בסדר
נשאר בי הרבה מאותו אנטי. כל מה שקשור בממסדים הדתיים שצימחו הדתות הגדולות זוכה אצלי למינוני חשדנות היסטריים. זה לא משנה אם מדובר בוותיקן, הווקף המוסלמי ,גוף כשרות יהודי או מעגלי השמאל הישראלי. כל גוף שמאבד את המבט על הפרט האנושי זוכה אצלי אוטומטית למידה גבוהה של חשדנות.  גם מענה אוטומטי הוא סיוט שלא ברא השטן. בקיצור, כל מה שקשור לאורתודוקסיה ותאגידיות מקבל אנטי . עמדתי הבסיסית כלפי האורתודוקסיה הדתית היא: חברים, אני לא קונה את זה בעיניים עצומות. גם אם יש לכם תעודות ואישורים וחתימות, ההוא למעלה לא צריך אתכם כדי להגיע אלי, ואני בטח לא צריך אתכם כדי להגיע אליו.

אנטי לאנטי זה כמעט פלוס
מה שקרה ברבות השנים לאנטי הדתי שלי הוא התמקדות בניסיון לפתוח את הסיבות והמרכיבים להולדתו. את התחושה הלא נעימה שיש מישהו שמנסה לצבור יותר כסף, השפעה ושליטה והכל בשם אלוהים. כל האורתודוקסיה הדתית והעסקנות עם הקומבינות והקריצות וההתעלקות ובעיקר ההתנהלות בסתר, מאחורי הגב עושים לי רע. נשארתי עם מה שחשוב לי לראות, ויש מה לראות. יש אנשים מדהימים שחיים בינינו עם וללא כיפה. יש טקסטים שלעולם לא אוותר עליהם, טקסים שממגנטים אותי והרבה יותר עניין מסימון והדבקת תווית  דתי או חילוני.

בעזרתה של השם
הפכתי מאנטי דתי לאדם שרואה את הדברים באור חדש. הבנתי שהכיפה, או הכובע או התפילה והסידור או טקס כזה או אחר הם לא דת, הם בסה"כ ביטוי חיצוני של מסורת יהודית. לימדו אותנו שדת עוסקת בפרקטיקה ודרכי התקשרות בין קבוצה כלשהי לאל, אבל זה לא הגיוני ולא יכול להיות נכון שרק דרך פרקטיקה מסויימת נמצאת הדרך. אפשר להיות אדם דתי מאוד מבלי להתפלל ובלי טקסים מסויימים ובכלל לוותר על ביטויי חיצוניות "דתית". חופשי כמו חילוני אבל בלי מסילת האנטי המקבעת.

דת ההיפך והאנטי
לגבי דת החילוניות. קשה לעיתים לתפוס אותה כדת, למרות שהפרקטיקה של אתיאסט הדוק מחייבת לא פעם יותר מזו של תלמיד חכם. גם האתיאיסט חלק מקהילה ונשמע לאורתודוקסיה. הוא חייב להביע גיחוך ושאט נפש במינונים שונים כשמשהו בגוון "דתי" מתקרב לטריטוריה. זה אומר לאכול חזיר או מאכלים אקזוטיים כשאפשר- גם כשצלעות טלה (הכשרות) טעימות יותר.

ישנם גם הלכות אתיאיזם למתקדמים. אלה שיאכלו חזיר בחמאה בטיול 'המגניבים' ביום כיפור וישתדלו לבעול את נשותיהם בימי המחזור רק כדי "לדפוק את הדתיים". כשחושבים על זה, אתיאיזם היא דת חשוכה ואורתודוקסית בדיוק כמו…כל אורתודוקסיה דתית אחרת, רק שכחילוני אתה מקשר אותה לחופש, ואולי לקידמה. אבל אין כאן ממש חופש. אדם שמאמין באתיאיזם יהיה כבול לתמונת המראה בלי לראות שהיא נקמנית וחסרת אופק ולא הועילה מעולם לאף אחד- חוץ מכמה סוכני נסיעות שמוכרים חתונות בקפריסין. המנטרה שלה היא "ההיפך" והתנ"ך שלה הוא תורתו של דרווין, האומנים והמרצים באקדמיות מדעי הרוח.  עבדים היינו.

עתה, בני חורין.

 

מודעות פרסומת

חשבת על זה?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s