פורסם ב גם אני שמאלני -יקבלו אותי?

שנים עשר הדיברות של השמאל

חופש לבחור
חופש לבחור

את השביל שמקיף את דיברות האמונה המכונה בציבור הרחב 'השמאל' צריך להתחיל מנקודת המוצא, משער הניתוק והבידול. המעבר בשער משחרר את הנאור הנולד מכבלים מכבידים  ולרגע נדמה שהוא חווה תחושה של חופש משוחרר. "אני לא יהודי מסורתי ולא מאמין באלוהים, אנ'לא טס לנופשונים בטורקיה, לא קונה איתם בשופרסל ולא בחרתי לשחות בזרם ההיסטורי שלהם. אני פשוט לא הם."

'ההם' לצורך העניין, הם חובשי כיפה או ההם שמעבר לקו הירוק וכל יהודי שלא חושב להצביע למפלגות שמאל מסיבות ציוניות והגיון בריא. הקו הירוק הוא קודש הקודשים של השמאל- פולחן טריטוריאלי ואמונה עממית מושרשת. מישהו אמר וככה זה, אף איש שמאל אינטליגנטי ככל שיהיה לא יכול להסביר מדוע שלום עם הערבים יקרה דווקא בגבולות 67' ולא בגבולות 47' או 37' כשהערבים בכלל מדברים כל הזמן על '48 או גרוע מכך, כל פלסטין.  הקיבעון לגבי קו הגבול המתאים לשלום משגשג מרמז על התחושה שעולה מהמפגש הראשון עם דיברות הדת.

הדיבר הראשון -אשמה

אין מה לפרש כאן, זה שוב היהודים שאשמים בסבל של אחרים.  גם כשאחרים נוהגים בצורה לא אנושית האשמה תתמקד ביהודי שיצר מצב שהביא את הקורבן לפעול באופן איום ונורא. מדוע האחר הפך בכלל מתוקף לקורבן? כי היהודי תמיד אשם. לרוב האשמה מוגשת קרירה בליווי התרסה: אם אתם לא מזדהים עם האשמה סימן שמשהו מוסרית לא בסדר אתכם. טיפוח האשמה הכרחי לביסוס השאיפה התמידית לריצוי.

הדיבר השני -התנצלות והתרפסות

מנהג הפגנת התרפסות כלפי העולם הערבי והמערבי כפושע שנתפס בפעם המי יודע כמה בקלקלתו. סוג של 'סלחו לנו אומות נאורות על תרבותנו הלבנטינית והאלימה ועל רמת המוסר הנמוכה הפושה בקרב הצבא והנהגת המדינה'.

המאמינים נוהגים להתחרות ביניהם בביטוי בוז שונים לסמלי המדינה והדת. אמנם אף ערבי לא יעז להציג קריקטורה של מוחמד אבל זה לא מפריע לאף אחד מלהתרפס בפניו. הפגנת הבוז הוותיקה והנחשבת ביותר היא הסירוב לשרת בצבא. הסירוב לשרת בצבא שנועד להגן על בני כל העדות והגזעים בישראל, הפך לתג זיהוי היסטורי שמסמל את הרצוי והמוסרי. קיבלנו שוב את דמות היהודי החלוש והרופס שמקבל כל רדיפה, אלימות ושקר בהכנעה והרכנת ראש. קשה להם שיהודי מזויין מגן על מדינתו.

הדיבר השלישי -הנאורות העליונה

מאמין טיפוסי בדת השמאל משוכנע שעמדותיו וידיעותיו את קורות הסכסוך הערבי ישראלי 'נכונות', מוסריות ומתקדמות יותר מכל תפיסה אחרת אפילו אם לא קרא ספר או מחקר רציני אחד בנושא. האמונה והשכנוע העצמי בעליונות הנובעת מההשתייכות לכת שחבריה סיגלו ארשת פנים ידענית ושימוש במונחים משיח שמתיימר להיות אינטלקטואלי לא רק שמשפרת את דימויו העצמי – אלא מונעת ממנו ללמוד עובדות חדשות וחוכמות עתיקות. אי אפשר להוסיף דעת לראשו שכבר מלא ידע וחוכמה מעצם השתייכותו וכל עוד הוא מאמין באנטי דת, אנטי מסורת ואנטי לאומיות יהודית הריהו מחוסן מתלאות המציאות, העובדות, הנתונים והממצאים.

הדיבר הרביעי -אישור חיצוני

הכמיהה לליטוף ומבט מבין שלא מבני העם המחורפן שבמקרה המאמין נולד לתוכו. אם אנגלי או צרפתי או כל מערבי ואירופאי סבורים ש'יזראל איז נו גוד' זה חשוב בהרבה מהפצצת כנס של רבי מחבלים. זה לא מפריע לו שאותן אומות נאורות ממשיכות עד היום הזה בניצול ארצות ילידים ברחבי העולם. בזכות הדיבר הקודם, אין חשש שהמאמין יידרדר עד כדי בדיקת  מניעי מעניקי הליטופים. הדיבר השלישי מונע ממנו לקלוט מידע חדש ובינינו, Morality נשמע יותר מתקדם ממוסר. לכן גם המימון החיצוני מחו"ל של העמותות- במקום שהשפעתו בהקשר לחוסן החברתי והיושר הדמוקרטי, דווקא מחזק את המאמין כאישור וסימן חיצוני כמו אות משמיים.

הדיבר החמישי -תיוג חברתי

אם יש לך כיפה ואתה נוהג לשבח מישהו שמזוהה כאיש ימין, הסיכוי שלך לעבוד באחת ממערכות התקשורת או לזכות בפרס על פעילות "תרבותית" בהשוואה לממושקפת שסוגדת לעמוס עוז ומפגינה בבילעין בימי שישי די קלוש. ישנם יוצאי דופן אבל לא נכנס לשמות כי תמצא שפע של ממצאים בכיוון ההפוך. קיימות עוד חברות, דתות וקהילות שאסור להגיד בהם שאתה חושב אחרת אבל המאמין המחושל לא יראה את הקשר גם שיקרא לסלק את הסורר מהקיבוץ. התיוג הנאור מבדיל בין עמית לאוייב ומונע חלחול של גורמים "בלתי רצויים" או "פחות מתאימים" למעוזות הכוח וההשפעה.

הדיבר השישי -העלאת קרנו של הנראטיב הקדוש.

אני נוטה להעריך אנשים שעושים דברים בתשוקה יוקדת אך אני חושש שבמקרה הנראטיב הערבי, גובה הלהבות שיבש גם את דעתו של מושא התשוקה בעצמו. כמות המחקרים, הסרטים הדוקומנטריים, העלילתיים, הסדרות, ערבי העיון, הכינוסים והמאמרים המוקדשים לנראטיב השקרי שקרמו עור וגידים במוחם של דוברי עברית גבוה בעשרות מונים מאלה הדוברים ערבית כשפת אם. במילים אחרות, מי שמוביל ומבסס את הנראטיב הערבי כאמת שאין בילתה הם מאמינים יהודים. אומנם חלק מכוהני השמאל עושה זאת בשכר אבל מי אנחנו  שנשפוט את רמת השקיפות או האינטגריטי של דתות אחרות.  מיותר לציין שהנראטיב הערבי הקדוש לעולם לא ישמש את המאמינים כנושא לבדיחות. טאבו זה טאבו. מלחמת השחרור פאסה, מעתה זה כיבוש וכיבוש ורק הכיבוש- וכל המרבה הרי זה משובח.

הדיבר השביעי -בוז למציאות אובייקטיבית

לא משנה באיזה נסיבות או היקף, הנתונים תמיד יועברו לדיבר הראשון ולעולם לא יחלחלו מעבר לשלישי. אין טעם להביא מספרים, לנקוב בתאריכים, לצטט פרוטוקולים של ישיבות והחלטות או להביא תמונות מדממות לאחר ביטויי חיבה עזה מדי של שכנינו. שום טענה לא תעלה בדל של ספק בליבו של איש שמאל. הנראטיב קדוש ואנחנו אשמים ואחראים לסבל ומכאן ההבנה והסימפטיה שבין השורות למעשי הטרור הגזענות והשנאה.  אנשי אמונה אמיתיים, אי אפשר לבלבל אותם עם כלום. מאות מליוני הדולרים שהוקדשו לעיוות השכל הישר, הזמן והממון שהוקדשו לרכישת נשק והכשרת טרוריסטים כדי לפגוע ביהודים במקום לעזור לפלסטינים (להשתקם) לא יצליחו להעלות סימן שאלה אחד. כשמדובר על אדיקות – אין למאמינים האלה מתחרים.

הדיבר השמיני -רומנטיקה

כמעט ואין מאמין מהשמאל שאינו משתמש במינונים אסורים מהרגש הזה. הסבא הפלאח התמים וטוב הלב עם הפנים חרושות הקמטים כשנכדו לצידו, נוהג בכרכרה רתומה לחמור בדרך חזרה ממסיק על רקע שקיעה אדומה במורדות הרי חברון. המאמינים מעדיפים את מחוזות הרומנטיקה מאשר להגניב מבט לצללים הקבועים בחצרות השכנים. אין זכויות אדם, אין מעמד אישה, הומואים נרצחים ונרדפים ואין משפט צדק. מינוני השוחד, הגאווה הקטלנית, האלימות במשפחה וברחוב ומינון האגדות והטאבויים עלולים לחרפן כל ילד נורמלי. הרומנטיקה קצת נפגעה מאז שהסוס הוחלף בארבעה גלגלים, אור אולטרא סגול, חישוקי מגנזיום מכפר סבא ורמקולים אימתניים -אבל אל חשש. הדיבר השנים עשר יסביר לך מדוע כל אלו לא יפחיתו במאומה מהרומנטיקה שאחזה במאמינים. כאפיה זה סקסי וציצית זה מגוחך.

הדיבר התשיעי -מרדנות

פעם לבשו עם זה ג'ינס, ניגנו סביב מדורות ונאמו בלהט על אידיאולוגיה. הבוז לשלטון והסיסטם נחגג בערבי ג'אז ודוברים מגודלי שיער העלו תהיות שהדהדו בפעם הראשונה מבעד למסכי העשן המתוק. אי אפשר שלא לחבב מרדנות ובמיוחד כזו שמציעה משהו טוב יותר אבל מדור הג'ינס האידיאולוגי והמיתולוגי לא נשאר דבר וחבל. מדובר על הדור שנלחם למען האלטרנטיבה וחלקם אכן הקים בעבודה קשה יישובים ופרוייקטים אחרים.

הבעיה שבעורקיו של המרדן שמשתף את גורו השמאל התורן בפייסבוק אין טיפת הארד-קור ואף אחד מהם לא מת מהקלדה. מעטים מהם החזיקו אי פעם טוריה או הזיזו סלעים כבדים בשמש צורבת. המאמינים המרדנים אינם שייכים למיעוט שמשלם על מעשיו ומאמציו אלא מזהה בהם תנאי להכרה, פרסים ותקציבים. במיוחד אם אתה "אמן". מרדנות משתלמת כזה כאילו.

הדיבר העשירי -לוחם השלום

העדר סיבות והגיון פרקטי לא גורעים מהזהות הפוליטית חברתית שממלאת את חייו של המאמין שהביא לחברים מג'נין שק קמח באוטובוס מת"א (למרות שבמחסני אונר"א המלאי כבר מעלה עובש). ההשתייכות החברתית חוסכת למאמין פיתוח עקמת מספת הפסיכולוג או אימוץ תחביב מרתק. הפעילות האמונית מתרכזת ברובד הנראה וההצהרתי שיוצקת זהות וערך לחייו של לוחם השלום.

הבעיה שלוחם השלום פועל להאדרת שמו ושיוכו למחנה הנכון גם על חשבון זה שהוא אמור להפחית את סבלו. האחרון אמנם מפתח מדי פעם תהיות אופרטיביות אבל כאמור, כל עוד המאמין הופך למגניב זה לא משנה שהערבי, זה שעבורו הוא לוחם בעצמו נשאר בסוף עם בעיותיו והעיקר שלחם. אף אחד לא שאל את הבדואים אם הם רוצים את לוחמי שלום שהגיעו מאירופה להפגין נגד תכנית פראוור. גם את ערביי השטחים המאמינים לא שואלים אם הם רוצים מדינה תחת הרשות הפלסטינית או החמאס או חס ושלום, ממשלה ישראלית. לוחמים חסרי פחד או התחשבות, תלוי את מי שואלים.

הדיבר האחד עשר-הזדמנויות לסקס

כמניע, החיפוש די תקין ובניגוד לשאר הדיברות אפילו הגיוני. יש שמחפשים בברים ומועדונים, אחרים מחפשים פרטנר באינטרנט, במטקות וריקודי עם. אבל אם ניחנת בכושר רטורי מרשים וזקן מדובלל, הסיכוי לסטוץ בכינוס עיוני של הכת, עולה בצורה משמעותית. בבני עקיבא זה לא יעבוד ולימניות יש נטיה לשאלות מפתיעות והן לא תמיד זורמות. מצד שני, למפגשי השמאל לנואם המוכשר יש בהחלט סיבה להגיע. אין כמו לחמוק לכיוון החדרים בסמינר קייצי על אדמות דיר-חרטאת בגבעת חביבה. כך שחלק מהמאמינים, בעיקר אלא שתשושים מהעלאת הגירה השלומאית מעדיף לוותר על האמונה ולעבור למנה העיקרית.

למרבה הצער, בגלל הדיבר השני הביטוי העתיק לדו קיום בחדרים לא מתאפשר עם מוסלמיות, רק עם המוסלמים שבחבורה. מי שהרוויח בגדול הם ערבים שפעלו כקומוניסטים שדפקו את הסיסטם מכל הכיוונים. בעיקר אלה שנישאו למספר נשים ובגדו עם שמאלניות למען המהפיכה.

הדיבר השנים  עשר (שעליו אסור לדבר)
בדיבר זה מצטרפים התופים והזרקור סורק בחשיכה אחר הדיבר אחרון, הסמוי מהעין. על הדיבר הטילו כוהני הדת כישוף- להתענות בסתר מאחורי מסך ענק. הופעת הדיבר מהממת בכל פעם את המאמינים כי למרות השמועות שטוענות שמסתתר שם שד, מדובר בעצם בגברת. פגשתם בה במחזות מפורסמים ונאומים חוצבי להבות. קבלו אותה במחיאות כפיים- מדאם גזענות!

הכוהנים מחזיקים בה באפילה ומצביעים עליה בזעם קנאי כשהיא נמלטת להופיע במקומות אחרים. מדאם גזענות הנערצת היא חיית פרא אמיתית. לו רק תצא לחופשי מאחיזת הכהנים האמת מאחורי מנטרת "שתי מדינות לשני עמים" ושנאת הגזע האחר תתגלה. הגזענות היא הדיבר שעליו אסור לדבר. הטאבו האפל של מאמיני השמאל.

בשמאל לא רואים ערבים, הם מדמיינים דמויות (ראה דיבר שמיני). אנשי שמאל לא מבינים ערבית, הם מתעלמים או ומסלפים את משמעות הדברים. אנשי שמאל לא יודעים מה כתוב בקוראן ולא את פשר הקודים של התרבות המוסלמית-ערבית. הם לא תופסים את משמעות העבר האימפריאליסטי המפואר לעומת תחושת האפסיות הנוכחית.

הם לא מבינים מנין הצורך בסיפורים, את ההסכמה שבשתיקות, ההסכמה מנימוס וההסכמה הטקטית עד לשעת כושר. ברגע שחצו את שער הבידול והניתוק שנאת הגזע מונעת מהם להבין או להכיר. אמונתם היא זהותם ויחד הם בוראות עבורם עולם ומלואו.

כשמאמין נפגש עם ערבי לעולם המבט יהיה מתנשא או מושפל, משקף נדנדה בלתי פוסקת של עליונות ורגשות אשמה. במפגשים מתגלעים במהרה אי הסכמות, הבנה לקויה וציפיות שיתרסקו לנוכח הפערים.

רוב מאמיני השמאל הם גזענים שלא יכולים להביט לערבי בגובה העיניים-כמו שבני אדם אמורים לנהוג אחד בשני. הם לא רוצים לחיות איתם כשכנים, נרתעים מלצרף אותם כשותפים לעסק, נמנעים מלהתחתן אתם ולא מסוגלים להתנהג אליהם כמו לאדם אחר שאינו ערבי.

הגזענות מתחילה אצל המאמינים במקום שהליהוג הצדקני נאלם דום. כי למאמין אין ציפיה מהערבים שינהגו בחמלה כמו בני תרבות ואפילו לא לגילוי אחריות או יושרה כלפי אחיהם. המדאם היא זו שמאפשרת למאמין להסביר ולהבין ביטויי אלימות, פשיעה, אנטישמיות וללטוש עיניים כלפי הצד האשם באמת, כמצוות הדיבר הראשון.

 

כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי, וְאָנֹכִי לֹא-אֶהְיֶה לָכֶם.

מודעות פרסומת

מאת:

כובש דיעות ומשבש שעות

12 תגובות בנושא “שנים עשר הדיברות של השמאל

  1. כתוב נהדר ומצליח בעצם להסוות את הבהלה שאתה, ששם על ראשך אמצעי מניעה בינך לבין אלוהים, חש ומרגיש איך מאהלי המחאה הולכים וחותכים לך את הצינורות שבאמצעותם אתה חולב את העטינים של המדינה. מה יהיה ? יותר אי אפשר יהיה לינוק חופשי-חודשי מהעטינים וגם להמשיך לגבות 'תג מחיר' מכל העולם ואישתו. עוצו עיצה ותופר. כל כך הרבה מלל מבריק בכדי לכסות פחד. כמעט כמו לשרוק בחושך שלא ידעו שאתה מפחד. אפשר לשחרר יונים ואפשר להפריחן. אתה מפריח יונים לתפארת מדינת ישראל ביתנו. עלה והצלח.

  2. תודה על המחמאות דודו.
    בניגוד לפזרני המלל הצווחני וחסר הפשר שמנסים בעקיפין להכניס מסרים ולקבע אקסיומות הזויות במימון הקרן החדשה לישראל אני כותב את מה שאני חושב בשפה שהקופסא על ראשו של הקורא יכולה לתהלך בקלות.

    נראה לי שאפילו כתבן כמוך מבין שאת הזמן וכישרון הכתיבה שלי (לעומת הילדים שמקלידים דוברות בשקל תשעים לתגובה) אין הרבה גופים שיכולים לממן. אני מקווה שתקבל העלאה בקרוב כי לפי מה שאני יודע שוק הכותבים בשכר נמצא ברוויה מסויימת בשנתיים האחרונות.

    נ.ב.
    לגבי שחרור יונים- תהית פעם מה קורה אחרי שהיונים משתחררות ?

    1. לזה אתה קורא כישרון כתיבה? "מרדני ההארד-קור של דת השמאל על מטיפיהם מקבלים כסף שמגיע ממדינות זרות בעלות שיקולים לא ציוניים בעליל". אם אתה בן 17 אז אני מסכים איתך שאתה כישרוני. מעבר לזה, לא כישרוני, רק חסר מודעות עצמית.

      1. אם הטוקבקיסטים של הקרן לישראל חדשה שממלמלים אוטומטית "זה בגלל הכיבוש" עדיפים בעיניך, יועיל כבודו לקחת את ישבנו הנופח מודעות טהורה ולהעבירו יחד עם בעליו למקום של כבוד.

  3. שחרור יונים זה אכן השם הנכון – הפלצות חסרות פואנטה. הטקסט עצמו, מבלי להיכנס לעובי הקורה ולתוכן עצמו (למשל "פשר הקודים של התרבות המוסלמית-ערבית" פחחח), הטקסט כל כך אינפנטילי ושחור-לבן שזה מגחיך שאתה צוחק על "השמאל" (כולו? חלקו? זה שאוהב את עוז או זה שמפגין בבילעין? דומה כי בשל ההכללה האינפנטילית כל ה"שמאל" נראה לך אותו הדבר), כאילו הוא מכליל ועם הראש בקיר.

    הטקסט הזה יותר מכל הזכיר לי את המניפסט האומלל של ה"שמאל הלאומי" – "שמאלנים טובים, מתנחלים משיחיסטים" ושלום על ישראל.

    1. כל כך אופייני ראובן .
      התגובה לביקורת לעולם תתמקד בהתייחסות למסגרת או בקיר ולא בתמונה עצמה.
      אכן הוכחת השתייכות לנאורים.

  4. חשבתי שתמצא בזה עניין זה אני "עובר אורח" ותעביר הלאה.
    זה חומסקי מתרעיין באל ג'זירה. טירוף מוחלט. וזה מורה דרך לעולם הנאור. גמר חתימה טובה
    NC: For the United States, that's fine, they don't want an outcome either. If the US and Israel wanted to assist the rebels – which they do not – they can do it, even without military intervention.

    For example, if Israel were to mobilise forces on the Golan Heights (of course, it's the Syrian Golan Heights, but by now the world more or less tolerates or accepts Israel's illegal occupation), If they would just do that, It would compel Assad to move forces to the south, which would relieve pressure against the rebels. But there's no hint even of that. They're also not giving humanitarian aid to the huge number of suffering refugees, not doing all kinds of simple things that they could do.

חשבת על זה?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.