פורסם ב אדמה

קרנפים, בדואים ומיעוט שסוחב אהבת אמת על הגב

The System 3

אני מעדיף ברגל. רק בהליכה אפשר להתחבר ישירות לשקע הייחודי לכל חבל ארץ ולהרגיש בתדר הייחודי שעולה מהאדמה.  האדמה, הצמחים, הצורות בנוף ובעלי החיים מקרינים דברים שניתן לחוש בהם. בג'יפ אפשר לחצות את הארץ תוך שעות בלי להבין היכן היית ודרך מה חלפת. לפעמים זה נחמד לגמוע נופים במהירות אבל דרך הרגליים מקבלים את התהודה המלאה של המקום. אם תרצו, ארץ ישראל אנפלאגד. מכל סוגי הדממה שבטבע אני מעדיף את השקט של הפינות המיוחדות במדבר.

השהייה בשקט הנקי הפכה לצורך מוחשי ופיסי. נשימה ארוכה על פסגה לא מתויירת או קפה סיגריה על מדף סלע קריר פעם בשבוע שבועיים מציפים את החשוב. חייב להתנתק מהאימיילים ולנקות את העיניים מריצוד המסך כדי לנשום, לקחת אוויר. מקו הגשם עד אילת טיילתי כמעט בכל תא שטח. צפיתי בזאבים, תנים, צבאים, נחשים, עופות טרף, שיטפונות, זריחות ושקיעות. חיפשתי צל בערבה וצעדתי ברוח מקפיאה בגב ההר. התעוררתי מפסיעות יעלים ונרדמתי במעגלי עיניים צהובות של להקות תנים. את מיליון הכוכבים והירח שעלה מעל לים המלח לא אשכח לעולם.

לאהבה הזאת אין שם והיא עומדת להשכח, חובבי המדבר הפכו למיעוט. המדבר והנגב הופקעו לפני שנים כשטחי אש ואזורי כריה והמסלולים מוגבלים לסופי שבוע. לעיתים רחוקות פוגשים באמצע השבוע טיילים רגליים, בעיקר צעירים במקטעי שביל ישראל. החום בקיץ ומידת העניין שדור המסכים מוצא בהליכה בנוף החדגוני הביאו לדלילות הניכרת במסלולים. עם הגבלות הכניסה ופער הדורות השלמנו מזמן אבל מי שמחסל סופית את התופעה המינורית של תרמילאי המדבר הם הגנבים הבדואים.

מדובר בתופעה שהחלה בחניוני מסלולים פופולריים והתפתחה למכת גניבות איומה שמקצינה משנה לשנה והתרחבה לכל השטח. פעם היינו פותחים מפת סימון שבילים, מרכיבים מסלול בחצי שעה מעמידים את הרכב בתחילתו ויוצאים לדרך בראש נקי. כיום עבור רוב המטיילים מדובר בטאבו.

אי אפשר להשאיר רכב בדרום באף מקום פתוח ללא שמירה ולצאת למסלול רגוע. צריך להחנות בתחנות דלק, יישובים ומגרשי חניה של מפעלים ושמורות טבע ומשם להתנהל בטרמפים, מוניות או תחבורה ציבורית לתחילת המסלול ובחזרה. פתרון שכולו בזבוז זמן וכסף ומעבר לכך, גם לא רלוונטי לחלק ניכר מהמסלולים.

כל חניה מחוץ לנקודות הבטוחות יחסית תביא לגניבת הרכב, הגלגלים, מערכת השמע וציוד אחר שהושאר. אם יש לך רכב מדגם מבוקש הסיכוי שתמצא אותו קלוש עד בינוני, תלוי בשנתון. אם הרכב לא מהדגם והשנתון הגניב, כל מה שערכו גבוה מ-50 ₪ בחנות לשבירת חלונות. אזעקות לא מרתיעות אותם ולחוצפה אין גבול.

תצפיתנים מצויידים בסלולריים לתזמון הגזל סורקים את החניונים ומוודאים את מרחק המטיילים מהרכב. חמש דקות, מיד כשהקבוצה נעלמת במורד הוואדי מספיקות להעמיד רכב על בלוקים במקרים אחרים פשוט לגרור אותו ולהימלט. בחזרה מהנופים והחוויה המדברית המטייל הנאיבי ימצא שברי זכוכיות כעדות אילמת לקיומם של אנשים שמתפרנסים מהמקצוע העתיק בעולם. לקחת מהאחר ללא רשות.

מכת הגניבות יצרה תעשיית פרוטקשיין בזעיר אנפין. ברשת מסתובבים טלפונים של בדואים מהפזורה שמציעים לתיירים היהודים להחנות מול האוהל ללא חשש שהרכב ייפרץ או ייגנב. סוג של אואזיס לבעלי מאזדות וטויוטה. עניין של 20-50 שקלים ליום, שטויות. הרי זה כסף קטן לעומת מיכל דלק והקומבינות שנדרשו לארגן יום חופש. כן, התשלום מנציח את מעגל הפשע אבל מה, -לא תשלם? הוואדי במרחק יריקה והזקנה או הילד שיגבו ממך את הכסף מחייכים ונחמדים.

לא רק ההולכים על שתיים סובלים. בטיולי ג'יפים חייבים להציב שמירה או לישון צמוד לג'יפ וגם קבוצה גדולה של חברה מאורגנים לא תמיד תרתיע את הגנבים. את השבילים החשוכים הם מכירים טוב מכולם. לרוב הם מגיעים רכובים על טרקטורונים או כלים בעלי עבירות עדיפה במקרה שיתפתח מרדף. מתגנבים בחשיכה בשקט ומנסים לקחת מה שאפשר. לפעמים ינסו לגרור במקום להתניע. אין להם מה להפסיד. לרוב אף יהודי לא ירדוף אחריהם והמשטרה לא תשלח ניידת כדי לחקור גניבה ממטיילים שהסתיימה ללא נפגעים בגוף. המשטרה לא מתעסקת בזוטות ומחוץ למזגן נורא חם.

הארגונים שאמורים לשלוף את עם ישראל מהפייסבוק כדי להכיר את הארץ לרשתה ולרוחבה מעדיפים שלא לעסוק בנושא בגלל ההשלכות הפוליטיות. מבחינתם, הארץ הסתיימה באזור צומת דבירה. רוב ההמלצות מיועדות לטיולים בצפון או במרכז. אם לא מדובר בנקודה שניתן בה לגבות כסף- הטיול בדרום מבחינתם מיותר לחלוטין.

ההתעלמות מצד החברה להגנת הטבע, הרט"ג וקק"ל מרגיזה שבעתיים כי אנשי השטח שלהם מכירים את תמונת המצב טוב מכולם. בכל בירור מקדים לגבי מסלול יזהירו מסכנת הגניבות והכי מגוחך הם הקנסות שהם מחלקים לטיילים, שלרוב שומרים על הטבע או לפחות אוהבים אותו.

גם התקשורת מתעלמת ממכת הגניבות. הפניית אצבע מאשימה לתרבות הפרוטקשן והגניבות שפיתחו הבדואים בתקופה שבה דנים בעתיד האדמות נתפסת בברנז'ה התל אביבית כאקט ימני. בנוסף, העורכים מבינים שציבור התרמילאים הם לא בדיוק הצופים הקלאסיים בכוכב נולד ושאר ירקות וחבל לבזבז זמן על אייטם שמציק לציבור שולי כל כך. שיקולי נאורות ערכיים, לא משהו חדש.

313/365: Rubbed

עצוב מכל מצב האכיפה והענישה. נראה שאף אחד מהשופטים, מפכ"לי המשטרה ושרי הפנים של מדינת החוק שלנו לא חונך לאהבת הארץ בתנועת נוער או שהם פשוט התקרנפו ומעדיפים לרבוץ בכורסאות העור העמוקות. הנבחרים כלומר, המנותקים עם התקציב "לקשר עם הבוחר" שכחו שלהכרת הארץ ברגל יש ערך מיוחד. הבעיה שאלה מזהים אותנו -הטיילים, כקומץ חסר ערך אלקטוראלי.

זה לקח שנים וקשה להפנים אבל צריך להודות -הפכנו למיעוט מקופח. הנחמה היחידה שנותרה לתרמילאים היא הידיעה שכל התקלות מקרית על פיסגה או במפגש שבילים תמיד תגרור התלהבות והערכה למופתע שנעצר מולך, מתפלא בדיוק כמוך. כאילו זכית להצצה נדירה בבעל חיים שנכחד ממזמן. זר לא יבין זאת.

זהו, פרקתי מספיק לשישי הזה. עכשיו נבקר את העץ.

מודעות פרסומת
פורסם ב אדמה

עץ המשפחה והחיבור המופלא לאדמה

נסעתי לבקר את העץ שלנו. אנחנו נוהגים לפקוד אותו בסופי שבוע אחת לכמה חודשים. לפני שבועיים הפצרתי בזוגתי שניסע לבקר אותו אבל העייפות הכריעה ונשארנו לרבוץ בבית. את העץ גיליתי לפני שנים באחד משיטוטי באזור ונראה שההתלהבות היתה הדדית. מאז הוא מארח אותנו מספר פעמים בשנה. כשחם מגיעים בשעות אחר הצהריים פורסים בצילו מחצלת ונהנים מהבריזה והשמש השוקעת. בחורף, כשהאוויר צלול, מתיישבים לצידו ומרתיחים קומקום עם תה עלים מתוק. האישה עם ספר או עיתון ואני עם המרחבים המוריקים. הפעם יצאתי מצוייד בערימת עיתונים למרות שידעתי שלא אקרא כלום והבאתי קפה מוכן מהבית.

כנראה בגלל שהייתי נתון תחת מצב רוח שגרם לי לצאת ולבקר עץ בלב גבעות מעוגלות שדומות אחת לשניה כמו שתי טיפות טל פספסתי את הפניה לשביל העפר מספר פעמים. בסוף וויתרתי וחזרתי לדרך שבה גיליתי אותו, מרגיש שהעלמות הכניסה לשביל המטושטש נושאת מסר מסויים שקשור למצב הרוח המעורפל שאחז בי. כשהתקרבתי לחרוב מזדחל לאיטי בעליה הקופצנית שמתי לב שקרה לו משהו מוזר. שליש מהעץ היה מוטל על האדמה. ירדתי מהג'יפ והתקרבתי לגזע. זה נראה נורא.

הקונוטציה הראשונית

חיבור לאדמה

מבט מצפון מערב על הגזע

הגזע ממערב

הרושם הראשוני שקיבלתי – מדובר בעקירה או חבלה מכוונת. הלב נחמץ מכאב. מי יגדע עץ מקסים שניצב בגאווה לצד שביל סגור ונידח? פעם אחת ראיתי סימנים שהשאירו לידו מבקרים אחרים, כנראה רועים מהסביבה. לרוב המקום די שומם. בחנתי את העץ בדאגה ושמתי לב שבשליש שקרס חלק מהעלים החדשים עדיין בירוק רענן ובריא. כנראה שזה קרה ממש לאחרונה, מקסימום שבוע. התקרבתי לגזע ורק אז הבחנתי בסלע.

הגזע והסלע

הגזע המשוסע

לקח קצת זמן להבין מה אני רואה. הרבה פעמים ישבתי מתחת לעץ וראיתי חלקים מהסלע מבצבצים מתחת לעלים אבל רק עכשיו, ללא עשביית הקיץ שהסתירה את התמונה המלאה ניתן היה להבין. לא מדובר בהרס מעשה אדם -זה התחכום הגאוני של הטבע. המחזה התחלף בשניה. מעלילה שעוסקת בזדון אנושי למפגן של כוח חיים שהצליח לפרוץ מתוך סלע. מאות שנים שהוא גדל בלי מקום מספיק לשורשים מבקע את דרכו עד לשלב שבו השיג את החוסן הנדרש כדי לוותר על המיותר.

הצד שקרס

העץ

חזרתי לתכנית המקורית. פתחתי כיסא, עיתון וקפה וישבתי לצידו ממש על גבול נוכחותו הברורה. פתחתי את עיתון ומיד ויתרתי לטובת הסובב. הרהרתי על המשמעות שאנשים שונים מעניקים למונח 'חיבור לאדמה', על הדרך שבה אמיתות מרמות שונות מפתיעות אותנו וכיצד הם באות לידי ביטוי בסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. על הקשר הבריא בין מודעות וכנות. עברה לה שעה, השמש הנמיכה והזמן המקומי סימן לי שהגיע הזמן ללכת. הפעם, מלא ענווה צייתתי ברצון לקריאה.