עד שאלון עידן מהארץ יחליף את הכיבוש מרצ תחלוף מהעולם

Deamon of Fear

זה קורה במרווחי זמן גדלים ועדיין כשהרוח מנמנמת עלי בפיזור דעת אני שולף מערסל העיתונים את הארץ לזכר ימים שעברו. היום פגשתי די מהר את אלון עידן שמציע לחדש את הכיבוש כי פג תוקפו.

הבחנתי כבר לפני שנים שאחת הסיבות שהנאורות משגשגת היא שההזדהות המפלגתית (מרצ לדוגמא) מספקת הקלה לאנשים שנזקקים לנדבך סוציו-פוליטי כמרכיב דומיננטי בזהותם. הארץ מספק אישור מהיר לנרקומני הזהות וממצב אותם במשבצת מחמיאה. בהצבעה מלאת בוז על האחר, עורכי הארץ רומזים לקורא הנבון (אנשים חושבים, לא?) על איכויות מוסריות ושכליות הטמונות בו תמורת הסכמתו לאי נעימות קצרה הנלווית לעיון במאמרי דיעה איווליים שתומכים בכל זווית אנטי-ציונית הידועה למדע.

הו, פלשתינה האביונה והאהובה. הארץ העתיקה שעדיין מייצרת מסתורין ומשיכה עולמית הודות לנטייתה להפיץ, לחשוף ולדבר גלויות- על הכל. האור מסנוור, הטעמים חזקים, הווליום גבוה, החיכוך מוחשי החלומות מתגשמים והסלעים מקרינים את דעתם.

אלון עידן הפעם הצליח להתקרב לאמת אך פספס שוב, בגדול:

המשימה החשובה ביותר של מי שמבקש לשנות את המציאות…היא לאתר את המילים שיפעילו מחדש את המחשבה של הישראלים.

בשחרור יונים האתגר כמתבקש יצר פלט מיידי:

חסמים בדרך לשלום

 

Anti-theft Device

קיים חסם בצד הערבי ואחד בצד היהודי ושניהם מונעים משני העמים מלנוע במישור המציאותי. החסם בשיח הערבי מתמקד בעוול שגרם היהודי ומתעלם מהשדים שרובצים בין מחילות הטרור והררי הזבל האנטישמי שצבר בחצר.

אך רק בפלשתינה הפלא ופלא, גם שיח החסם היהודי מתמקד בעוולותיו של היהודי הכוחני והנורא. השיח בשני הציבורים, הערבי והיהודי עוסקים בחסם אחד ומתעלמים לחלוטין מהשני. בניגוד לסכסוכי עמים אחרים אין כאן תמונת מראה. הדואליות של הסכ-סוך הצטמצמה ע"י עורכי הארץ לסוך. להברה לא ברורה. לחצי מילה שבקושי מדדה באזורנו במסעות הדילוגים.

במשך שנים השיח והמילים שבוחרים "מפיצי נאורות" כגון אלון עידן כדי לתאר את המצב והפתרון מונעים משני העמים להתקרב ולהביט מקרוב בשדים. בזה שמעבר לגדר וזה שלצידם בחצר. כל ילד יודע ששדים אוהבים חושך ולא סובלים שנועצים בהם מבטים ובפלשתינה לא נוח לשדים, האור נורא מפריע.

השמאל כמו הלאומנים הערבים, מאכיל את השדים באזור בכך שהוא מתעלם מקיומם של שני חסמים בדרך לפתרון. הזרקור מופנה תמיד כלפי היהודי.

ההתעלמות גרמה ליהודי פלשתינה שהבחינו בשוכני הצללים שמעבר לגדר לקפוא בחשש על מקומם. כתגובה לפחד האינסטינקטיבי (המבוסס על נאומים ואירועים שהתרחשו ומתרחשים יום יום) התבצר המחנה הנאור בעיוורונו וגייס את כל כוחו בהעצמת האשמה היהודית דרך ארגוני הקרן לישראל חדשה ומעצבי דעת קהל בתקשורת.
Spotlight on Michael Buble's second stage at Rod Laver arena.

ככל שהתגבר הפוקוס באשמה היהודית הגבירו השדים בחצר הערבית את תעוזתם. לראשונה החלו להשמיע נבחרי ציבור ישראלים דברי רהב השוללים את קיומה של המדינה היהודית בפלשתינה. הציבור היהודי באופן טבעי הגיב בתרעומת מוגברת כלפי השמאל שגרם לחסם שבצד הערבי לתסוס מרגשות שנאה מהבילים.

בשמאל בחרו כמובן להתעלם מהאשמות ומוגבלות הראיה מאדי האהדה הפלסטינית הפכה בעשור האחרון לסמל וגאוות המחנה. העיוורון העיקש הפך הביא לשלילת טיעונים מיהודים מתונים ואנשי מרכז שעדיין רואים את השדים בשני הצדדים. לאחר מבוכה עמוקה שנמשכה כעשור בחר הציבור היהודי להאמין למראה עיניו ולוותר על הרלוונטיות של המחנה הידוע בכינוי השמאל ההזוי.

אלון עידן ועקשנים מסוגו הם הסיבה שמרצ מתנדנדת סביב אחוז החסימה. בגלל אנשים חושבים שעסוקים בשלהוב שיח המחסומים במקום לנסות ולהבין את החסמים בדרך לשלום.

והגד(ר)ת לבנך ביום ההוא

Goat in the desert

הפוסט נולד אתמול לאחר שדור ההמשך הצטרף אלי לפעילות ספורטיבית לעת ערביים. הנצר שמדריך בתנועת הנוער שבה אביו וקומונריות סמוקות לחיים דנו כל הלילה בסוגיית שחרור האישה באלף הקודם פנה בשאלה שתפסה אותי לא מוכן. השאלה גרמה לי לנסות ולהסביר מה ההבדל בין עמדות פוליטיות מבוססות לדיעות שכיחות ומדוע האב שמתנשף לצידו הוא בעצם איש שמאל ולא ימני כפי שמתבלבלים לחשוב חבריו מחושקי השיניים.

פתחתי בהסבר קצרצר בנוגע לטיבן של דיעות לא מבוססות לפי משנתו של הארי המזוהם ובגלל שנשארה לנו כמעט שעה התחלתי לסקור בין נשימה לשאיפה את ההבדל בין תפיסה שמאלית לימנית וכיצד התבטאו במהלך ההיסטוריה. הדממה שהשתררה העלתה בי חשש שאני מכלה בחפירותי את תשומות הקשב של דור ההמשך והחלטתי להתמקד בקו שממנו מתפלגים מחנות השמאל והימין הישראלי כיום- התמיכה וההתנגדות לנוסחה: שטחים תמורת שלום.

הארי מפרש (צולם ביום חול)

התחלתי למנות את הסתייגויותי מהנוסחה שאין בילתה דרך היבטים הקשורים לפרטנרים אבל לאחר שהמבט הפך למזוגג לחלוטין הבנתי שכדאי לחלק את המסר למנות קטנות ונוחות לעיכול ואפילו כאן בשחרור יונים. שיקרא בזמנו החופשי (אם דמי הכיס חשובים בעיניו).

בהמשך אסביר למרות הדיעה שתתקבל במהרה מדוע אני משוכנע שלפי כל קריטריון נייטרלי, היסטורי  וגלובלי אני איש שמאל לכל דבר ועניין. לכבוד ערב הפסח ערכתי את הכותרת והסעיפים בצורה יהודית חגיגית, להלן- המכות.

1. מכת הגזענות

במשך מאות שנים התעמרו ערבים ומוסלמים ביהודים. גבו מאיתנו מיסי קיום, מיסי מעבר, גנבו, אנסו, היכו ושדדו ללא ענישה או משפט צדק. פחד, איסורים, מגורים דלים ובגדים פשוטים עם טלאי זיהוי היו מנת חלקם של היהודים במזרח התיכון מהרגע שהערבים המוסלמים כבשו את המקום ועד לפני מאה וחמישים שנה. במשך מאות שנים היינו ילדי הכאפות של המזרח התיכון. לכן, למרות שעברו מספר דורות מימי דו-הקיום המופלא, המחשבה שיהודי מלוכלך, שקרן ומבוהל ימשול בערבי מוסלמי עדיין קשה לעיכול עבור רבים משכנינו.

2. מכת הדת המשתרעת

המוסלמים מצווים להפיץ את דתם ברחבי החלד בנועם או בחרב, מה שתבחר.  גזר דינה של אדמת ארץ ישראל נפסק על ידי חכמי דת מוסלמים. הארץ שכבש עבורנו יהושוע בם נון מוגדרת לפי המוסלמים כאדמת וואקף שאסורה למסירה, מכירה או השאלה.  האדמה שאתה קורא ממנה מוקדשת לדת. אף מנהיג ערבי ובטח מוסלמי, לא יחתום על מסמך שמוסר ליהודי את הבעלות והשליטה על נכסי דת מוסלמיים. מעמדו וחייו יעמדו בסכנה מיידית.

3. מכת האיומים והפרוטקשן

לכל ניסיונות ההסדר של הסכסוך שרחשו מעל ומתחת לפני השטח יש מכנה משותף. הערבים איימו באלימות והצד השני וויתר. עוד לפני הקמת המדינה ויתרנו על כמחצית מארץ ישראל שהובטחה בהצהרת בלפור בגלל שהבריטים אימצו את הסברה שהזעם הערבי יעורר מהומות בלתי ניתנות לשליטה. כך אגב נגנז חלומי להתגורר בהרי אדום. את הצעת החלוקה ב 47' הם לא קיבלו למרות שדובר על ויתור של כ- 90% משטחי ארץ ישראל וכלל חופש פולחן ושיוויון זכויות לערבים.  גם לאחר התבוסה ב 48' ואפילו זו שב- 67' מקומנו במרחב לא התקבל מסיבה פשוטה. כל משא ומתן הכיל את האיום העתידי מפני זעם ההמון כקלף שתמיד עבד: אם לא תעשו X, הזעם של Y יתפרץ. פעם האספסוף ההוא ופעם קבוצת טרור אחרת. כמו כל ההסכמים של המערב מול הערבים גם קמפ-דיוויד והסכם אוסלו עוסקים בוויתור על שטחים מצד יהודים תמורת הבטחה ערבית למנוע התפרצות זעם ואלימות. עכשיו הגיע גורלם של יהודה ושומרון. רוצה שקט חבוב? -תשלם.

בקריאת סעיפי ההסכמים ממרחק הזמן, האמונה שהמוסר הנוצרי-מערבי מהווה בסיס תרבותי לצדק מזרח תיכוני מזכירה את אמונת הנסחט שהמאפיונר יניח לו כי שילם כבר את הכופר הנדרש. כל ילד יודע שאם שילמת אתה אבוד, הוא לא יעזוב אותך. לאמונה בשלום אין ביסוס הגיוני כי לערבים משתלם להמשיך לאיים ולקבל עוד. מטופש מצידם לנטוש נוסחא מנצחת. מלמדים את זה בסמסטר הראשון בתורת המשחקים. אני לא חושב שערבים טיפשים.

4. מכת העליונות 

האסלאם שואף להנציח עליונות דתית. הזכות למסגד הכי גבוה, הסוס הכי יקר, הרכב הכי נוצץ, הצבא הכי גדול והבית הכי מפואר. הפגנת היתרון הנראה לעומת הכופרים, היהודים והנוצרים שחיים תחת חסותם מעוגן כחובה בהלכה. תחושת העליונות מוטמעת כ- DNA ומונעת הכלה של שלטון דת אחרת ואפילו פלג מוסלמי אחר שנתפס כנחות. מכאן מאות הסכסוכים שדיממו באזור באלף וחמש מאות השנים האחרונות בין חמולות, עמים, דתות ותרבויות. בנוסף למיקום העליון השמור לאסלאם, אם בוחנים את ההיררכיה בתרבות הערבית מעמדנו לא משהו. היהודים כמעט אחרונים, קצת לפני עובדי האלילים הכופרים. הנוצרים, הדרוזים השיעים והעלאווים ממוקמים לפנינו, גבוה יותר. אין סיכוי שערבי יקבל שלטון על שטח דתי על ידי מיעוט נחות.

5. מכת החרב

השלטון המוסלמי כבש את העולם במלחמה ארוכה ורבת הישגים צבאיים. הערבים זיעזעו את האנושות וזכו לגאווה ותהילת כובשים בעזרת חרב. הם מודעים למצבם העגום כיום (למרות הנפט) אבל כמו מבוגרות שמנות שהיו פעם ,לפני שנים, מלכות הכיתה -גם בהם מוטבע זיכרון ההובלה.  היצר לכבוש עדיין מפעם והשאיפה היוקדת לשלוט בעמי העולם ולזכות שוב בכבוד הרמוס עולים בכל דרשה דתית. המיתוס האסלאמי דוגל בהשמדת המתנגדים בכוח החרב. אותה חרב מעוקלת שמופיעה בכל הדגלים וסמלי השלטון היא הדרך היחידה להשבת גאוותם לפי תפיסתם. החלום הערבי לא השתנה והרצון להכניע את היהודים בחרב ולהחזיר את הגאווה הערבית ימשיך להתקיים גם לצד ישראל שמתחזקת ומתרחקת לדרכה.

6. מכת הדאגה הערבית לגורל פלסטינים

ארץ ישראל בעת המודרנית הפכה חשובה לערבים לאחר הישגי החלוצים היהודים. שום כוונת שחרור העם הפלסטיני (העלום) לא הניעה את מנהיגיהם. הכוונה מאחורי שליחת צבאות במלחמת השחרור ב- 48' היתה לחלק את האדמה, הכבוד והשלל בין שליטי מדינות ערב. גורל הפלסטינים העניים והבלתי מאורגנים מעולם לא עניין את מנהיגי מדינות ערב. גם בהסכמי השלום עם מצרים וירדן הפלסטינים לא מופיעים. גירוש הפלסטינים מביתם לפני ההתקפה היא ראיה לכוונה האמיתית. קיים מקרה נוסף שהמשחרר הרחיק את העם ממולדתו כדי שיוכל להאבק בכובש?.

7. מכת מלך השכונה

כבר מאות שנים שלערבים אין מנהיג או מלך מקובל ומוסכם. מדי פעם צץ מישהו שרואה בעצמו "מלך הערבים" ולרוב  חבריו וההיסטוריה מלמדים אותו בלקח מדמם מדוע מלך ערבי נחשב לאחד המקצועות המסוכנים בעולם. נאצר היה האחרון שהצליח לסחוף המונים ולהנהיג תנועה פאן ערבית גדולה. כיום, אין שום מנהיג ערבי (ובטח שלא 'פלסטיני נחות') שיכול לחתום על סיום הסכסוך בין מדינת היהודים לערבים כפי אין שום מנהיג ערבי שיכול לסחוף את כולם למלחמה נגד ישראל. כל פלגי הטרור על שמותיהם ההזויים הם עדות לפילוג ותיעוב בין הזרמים השונים באסלאם. רעיון החתימה על הסכם מול מנהיג שיהיה נציג מוסכם המקובל על כל שדירות העולם הערבי מטופש להפליא. אין מנהיג כזה ובספק אם היה כזה בחמש מאות השנים האחרונות. העולם הערבי מפורר ואינו יכול להעמיד שום מנהיג שידבר בשם כולם.

8. מכה מהאגדות

הנראטיב גורס שהעם הפלסטיני הגאה הפך לעם מקופח בגלל הכיבוש היהודי הנכלולי שהשתלט על הארץ המלבלבת בכוח ועורמה. אימוץ השקר הפך לנורמה בספרי הלימוד הערביים. הנראטיב הפך לחגיגת תרבות ובמדע אף נוצר ענף חדש- הכיבושיזם. מדובר בהצפה תודעתית שיטתית שממומנת לצד פעילות טרור בידי שונאי יהודים למען המלחמות שבדרך. אין ילד פלסטיני שלא מכיר את עיקרי הנראטיב הפלסטיני. הבעיה עם השאיפה להסכם שלום היא שהנראטיב לא מאפשר קבלה של מדינה יהודית במזרח התיכו, אפילו לא עיר לקהילת יהודים קטנה. הנראטיב מתאר אותנו ככת שעוסקת בשיבוש כתבי קודש, רצחנות סיטונאית, גניבת אדמות ורכוש, מנהגים שטניים וכוונה להשתלט על העולם.

לנו זה נשמע מצחיק -עבור עשרות מליוני ערבים זו האמת. את הענן הרעיל של הנראטיב אפשר יהיה לנטרל רק בעתיד הרחוק ורק אם ההסתה תיעלם ובמקומה תגיע הכרה ומודעות על חשבון הבדיה והשטנה. כל עוד האגדה הרעילה מסופרת סביבנו אין טעם לנסות לדבר על פיוס. אף אדם שפוי לא יסלח לרוצחי ילדים, לאנשים שלוגמים את דמם בתאווה, גם אם מישהו אחר חתם איתם על נייר שלום.

9. מכת החושך

השלטון הערבי המוניציפאלי והמדיני הושתת במשך מאות שנים על שררה חמולתית או שבטית ואלה שמחוץ למעגל הורחקו מהצלחת באלימות ואיומים. די פשוט להבין את הסדר הערבי ומי שלא מבין מזבירים לו עד שיבין. כך הציבור הערבי מתנהל בערים הערביות בישראל וכך בכפרים בתימן, בקטאר, ירדן סוריה ושאר המדינות.

השנאה למעגל השררה תועלה במשך שנים לכיוון הישראלי כהצדקה ל'מצב החירום' המתמשך ושמירה על מראית עין של אחדות ערבית. הבעיה הישראלית-פלסטינית שימשה בסיס חשוב ליציבות השלטונית. גם לאחר התפרצותו של "האביב הערבי" המנהיגים לא ויתרו על השנאה לישראל כגורם מאזן. אפילו אם נחזיר שטחים ונחתום על הסכם נדיב הדיקטטורים חייבים לשמר את הבעיה, אחרת הם בצרות. שלום אמיתי מחזיר את הפוקוס הציבורי למעשיהם. חייהם של שליטי קטאר ירדן וסעודיה עלולים להסתבך במקרה שיפרוץ כאן שלום. פתאום ידרשו חופש ביטוי ושיוויון זכויות ולימודים, כמו שמקבלים ערביי ישראל. החושך טוב לדיקטטורים, והשנאה ליהודים מקלה על חייהם.

על האפשרות האחרת, מדינה ערבית דמוקרטית פתוחה ומתקדמת למדנו בשנים האחרונות בזכות נשיא ארצות הברית. האחים המוסלמים, גי'אהד,  סלפים, חמאס וכל החושך המרושע, המגביל והאכזרי שיש לעולם הערבי-מוסלמי להציע לאנושות.  לאור המתרחש בסוריה, לוב מצרים ועזה לדיקטטורים יש עדיפות מבחינה הומאנית.

10. מכת חול ומועד

פרק הסיום של האביב הערבי נראה רחוק מתמיד ואף אחד לא יודע כיצד יראו הגבולות בסיומו. סביר להניח שיצוצו סביבנו מדינות ויישויות חדשות ואיש עדיין אינו יודע לנבא היכן ומתי. בשנה האחרונה התווספו מיליוני פליטים פלסטינים מסוריה למעגל האומללות. האביב ערער את יציבותן של כל הממשלות באזור, מלבד השלטון במדינה היהודית.

יש תסיסה בקרב השיעים, הכורדים מריחים מדינה, החיזבאללה נאבק באחים המוסלמים, לסיני הגיעו כנופיות אל קעידה, יש מאבק ירושה בין ראשי החמאס, האיום האיראני מתקתק וכולם מקובצים סביבנו חמושים עד צוואר ונלחמים בינם לבין עצמם. מכיוון שאי אפשר לנתק את הזיקה בין השלטון הערבי לתלות בשנאת ישראל והבעיה הפלסטינית ומכיוון שבירדן חיים 80% פלסטיניים ושינויים שלטוניים נרחבים עלולים להתרחש בכל רגע נתון אין שום הגיון בוויתור על שטחים כחלק מהסכם שלום.

פתאום קם אדם בבוקר ומבין (שמישהו רתם אותו לרעיון עיוועים)

פתאום קם אדם בבוקר ומבין (שמישהו רתם אותו לרעיון עיוועים)

אנחנו עלולים למצוא את עצמנו תוך שנה מוקפים במדינות חדשות שמנהיגיהם יצפצפו על הסכם שעליו חתם אבו-מישו שכבר נשחט ונשכח. מעולם לא היה נסיבות או מועד גרועים כל כך לוויתורים טריטוריאלים. הכל נפיץ ורועד מסביב, חייבים להמתין עד שהאבק ישקע.

חד גדיא מדלג לעין שמאלה

ועכשיו, לפני שאאבד אתכם לטובת מאמר מאזן פרי עטו של גדעון לוי אני חייב לדור ההמשך הסבר. כיצד, למרות התנגדותי לויתור כלשהו ובטח למסירת יהודה ושומרון תמורת שלום עם הערבים הפלסטינים -אני משוכנע שאני איש שמאל מובהק.

נתחיל בכך שהרעיון של ערבים כאזרחים, שכנים או חברים לא מרתיע אותי. נכון, תמיד אצא נגד החינוך לנראטיב השקרי וטיפוח האנטישמיות בתרבות הערבית כי החושך אמור להרתיע כל אדם חופשי ושפוי. כאיש שמאל אני מעוניין שהשלטון היהודי במדינת ישראל יספק שוויון זכויות והזדמנויות לכל אזרחי המדינה ללא הבדלי מין גזע ודת. אני מתנגד לקיפוח אוכלוסיות על בסיס גזעני או דתי. תמיך תמכתי בחופש הביטוי והפולחן ואני בעד הפרדת הדת מהמדינה. אני נגד כפיה דתית, לא מחבב מוסדות אורתודוקסיים ומספר הפעמים שביקרתי בבתי כנסת או הנחתי תפילין נמוך מהממוצע השינקנאי. השנה אני מתכנן ללמוד להתפלל כיהודי (כי הגיע הזמן).

אני מאמין בתרבות שמבוססת על הנחלת ידע ורואה בלימוד והשכלה ככלי לשינוי שפתוח בפני כל ילד. אני מעוניין בשקיפות שלטונית ותומך בפתיחות תרבותית שמאמצת דברים נכונים ושמה סייגים לשנאת האחר. כי אני באמת מעדיף שלום, אני האחרון שהיה נלחם או תומך במלחמה שנועדה לכבוש ולנצל משאבים ממדינות ועמים אחרים או לכפות את דתי על אחרים. אני תומך בצמצום פערים חברתיים וכלכליים, מאמין בשוויון (חובות וזכויות) ודוגל בפלורליזם אמיתי שמכיל ומתחשב באחר והשונה, כולל חרדים הומואים ערבים וילדים שמתחצפים להוריהם.

אותם אנשי השמאל חדש שקוראים לישראל מדינת אפרטהייד ומצד שני מנופפים בסיפוח ערביי יהודה ושומרון כאיום דמוגרפי ואסון טבע לוקים בגזענות קשה ובורות מבהילה. הייתי חלק מהשמאל הישן הלכתי אחרי החזון של פרס וביילין, יצאתי להפגנות והאמנתי בססמאות שרוססו על השלטים. כיום רוח גזענית אטומה הוציאה מהשמאל את ההגיון וההומאניות והכניסה ססמאות רוויות שנאה עצמית והשחרת פני המדינה. את הציונות, אהבת הארץ, המציאות וההגיון הפשוט הם השאירו מאחור.

קשה לתפוס עד כמה השמאל החדש קרוב לימין הפאשיסטי, זה שפוסל קבוצות וגזעים וסותם פיות בשם העליונות. נכון, אני לא חלק מהשמאל של עיתון הארץ. אני שייך לשמאל שדגל בלמידה ופתיחות והוגנות.  השמאל ההוא שנעלם מהמפה הפוליטית בישראל והוחלף בטיפוסים כמו זהבה גלאון ואברום בורג.

אללה אסלאם והמטוטלת הבלתי אפשרית

אללה יוסתור

האירוע האחרון בגבול מצרים הוא חלק משיעור בהבנת הנקרא שנכפה על עיתונאי החצר אך הם בשלהם. קבוצת מסתננים התקרבה לגדר, החיילים יצאו מהעמדות כדי לסייע והמחבלים שעקבו אחר הקבוצה וידעו על החולשה היהודית פתחו באש. הרגו לנו חייל, השני נפצע. התקשורת התעלמה מהסימבוליקה העגומה ולמחרת באף עמוד בית לא נמצא זכר לאירוע. לחולשה היהודית מול האסלאם נחזור בהמשך.

במהדורת יומן בשישי (נדידת פרסומות)  ששודרה לאחר המתקפה צפיתי בשלושה פרשנים בחליפות ועניבות שהעלו תובנות לעוסות אודות הסכנות מהגבולות. השקיעו בכתבת עומק- נסעו לראיין חקלאי על רקע צילומי מטע דובדבנים בגולן. ממולם ישב ד"ר אוריה שביט בסווטשירט והמתין בסבלנות.

כשהדיון עבר לעסוק במאמיני מוחמד הנעלבים באירופה לצד תרבות הפוליטיקלי קורקט הוא העיר שבעיית המסתננים לישראל טרם הופנמה במלואה כי רובם למעשה, מוסלמים. איילה חסון שמעה, התעלמה והסתובבה לשמוע את שלושת הטנורים שהחלו לדקלם חומר מדיון אחר.

למרות הפופולאריות שצברה הסדרה של צבי יחזקאלי (אללה אסאלם) העורכים והפרשנים שעוסקים באקטואליה ממשיכים להתעלם מהדגלים שנרמסים תחת ההמונים. המהגרים המוסלמים הראשונים שהגיעו לאירופה התייחסו לתרבות המערבית כאוויר לנשימה והדור הנוכחי בוחר לאמץ את העלבון המוסלמי העתיק ומוכן לשרוף את המדינה בגלל סרט מטופש על מוחמד.

לאור המצב באירופה, קיימת סבירות שעוד עשרים שנה המסתננים מהדרום ישכחו את מה שערבים מוסלמים עוללו להם באפריקה ובמסע הייסורים בסיני ויפנו את הזעם כנגד מדינת היהודים. לא אופתע אם הם ישרפו וידרשו בשם עלבונם ומעמדם החברתי כלכלי -ובמיוחד העלבון המוסלמי.

לתפיסתנו, זה יהיה חסר צדק והגיון בדיוק כמו השתלשלות האירועים בפיגוע בגבול. הושטת יד מעבר לגדר שנתקלה במטח יריות. עזרה יכולה להתפרש כחולשה רק בעיניו של אוייב מושבע ובדרך האסלאם -כל מה שאינו מוסלמי יש להכניע ולהשפיל.  מטוטלת

המהומות סביב הסרט על מוחמד פרצו בכל מדינה שמוסלמים היגרו אליה בגלל אותה מטוטלת קדומה שנעה על ציר שמצידו האחד גאווה יוקדת -ובקצהו השני עלבון צורב.  הסדרה 'אללה אסלאם' משקפת את תחושת הקיפוח לצד הזלזול בתרבות שאינה מוסלמית, גם כשהיא מכילה ומסייעת.

אין שום דיון בתקשורת הישראלית שמסקר את העולם המוסלמי דרך אותה מטוטלת אדירה שהביאה למותם של מליוני אנשים. יש קונספציה ולפיה יש לעסוק בנושא המסתננים רק דרך שיח פליטות וארגוני סיוע. אף עיתונאי לא עוסק באיום הפונדמליסטי שיצמח בדרום תל אביב למרות המשמעות של מאות אלפי 'נעלבים לאללה' בישראל. גם את סיקור הסכסוך היהודי-ערבי מקבל הציבור הישראלי בכפוף לדוגמה תקשורתית נוקשה.

שלושים שנה עוסקת התקשורת בנושא דרך סוגיית השטחים ללא התייחסות למטוטלת הבלתי מתפשרת שדרכה ניתן להבין את היחס לאחר בעולם המוסלמי. יחס שלא השתנה במהומה לאורך כל ההיסטוריה מאז אותו סירוב יהודי -"לא מעוניינים מוחמד, תודה".