פורסם ב הנראטיב והקיפוח, מתקוטטים אבל בצחוק

גולדה | סרט דוקומנטרי שקבר סופית את היושרה

שיחה בין ראש הממשלה הגב' גולדה מאיר לשגריר ישראל בארה"ב יצחק רבין, בטיסה ממילווקי לניו יורק.

בעשור האחרון בוער בי רצון עז להבין את מחדל יום כיפור. קראתי עשרות ספרים, מחקרים, פרוטוקולים של ישיבות קבינט וצפיתי בסרטי תעודה וקרבות. מתוך שלל הדמויות שכיכבו במלחמה התגבשה בי סימפטיה כלפי מספר אנשים שפעלו בעיני לפחות, ללא דופי. ביניהם ניתן למנות את דדו , גולדה, יואל בן פורת (מודיעין) צבי זמיר- ראש המוסד ואחרים. כולם התנגדו, קראו תיגר או פקפקו במה שמכונה כיום, הקונספציה.

גולדה בעלת הקול הצרוד מהסיגריה הנצחית שאחזה, המבטא האמריקאי והעיניים הנבונות מזכירה את סבתי עליה השלום ואני אוהב לצפות בראיונות עימה. לכן שמחתי על שידור הסרט הדוקומנטרי בעל השם המינימליסטי והמבטיח- גולדה. מדובר בחומר ארכיוני שמשום מה התאגיד הציבורי שלנו לא איתר במשך שנים. לקטע שהוקלט אך לא שודר, נוספו ראיונות שונים שנערכו ושובצו בסרט מחדש. צפיתי בו פעמיים- בעיקר כי כעסתי. כל כך כעסתי שחזרתי לכתוב בבלוג אחרי שנים של דומיה.

בכנות, הייתי שמח לצפות בראיונות שלא הכרתי עם גולדה אבל ללא עריכה ותוספות. לאכזבתי כפי שצפיתי, היוצרים ניסו לשקף במימון הקרנות, תפיסה פוליטית במקום להעשיר את הצופה בתובנות היסטוריות. זה מתחיל בבחירת המרואיינים ומסתיים בבימוי ובעריכה. העורכים התמקדו בקטעי הראיונות שנועדו לשרת את הדיבר הראשון – אשמת היהודי.

לפי אותה מוסכמה, האשמה בפריצת מלחמת יום כיפור איננה של האמריקאים והסובייטים שרצו למכור נשק ולקבל גישה לנפט מוזל וגם לא היוזמה המלחמתית של סאדאת חובב המשטר הנאצי, אלא סירובה של גולדה להצעות שלום. אילו היתה מקבלת אחת מהן המלחמה היתה נמנעת וחיי אלפי הרוגים היו נחסכים.

המסר העיקרי של יוצרי הסרט הלא דוקומנטרי "גולדה", גובר על העובדות, על תשובותיה ועדותה שהופרעו שוב ושוב בקטעים המבוימים והערוכים. לפני שאעסוק בדמויות שנבחרו, כדאי להסביר קצת על טיבן של "יוזמות השלום המצריות" שמהוות את הבסיס לאשמתה של גולדה שעולה מהסרט.

משא ומתן ישיר 

גולדה תיעבה ובצדק את ההתערבות הזרה של האמריקאים והרוסים ביחסים המתוחים שבין מדינות ערב וישראל. היא הבינה שמבחינת המעצמות היהודים והערבים משמשים כפיונים במלחמת האינטרסים שבין ברית המועצות למערב. הנפט, נתיבי התובלה ומכירות הנשק עמדו כמו היום, בראש השיקולים. הלחצים המדיניים, כמו אלה שהופעלו ע"י בריטניה וצרפת (מעצמות לשעבר) במבצע קדש לא היו חדשים עבורה ועדיין היו כבדים. נציגי ברית המועצות ובעיקר ארצות הברית הפצירו ואיימו שמוטב לה להיכנס למשא ומתן עם המצרים.

דווקא בגלל הלחץ התעקשה גולדה על רצונה לקיים משא ומתן ישיר עם הערבים. שיח ישיר וכנה ללא מתווכים שילחצו על הצדדים לחתום על הסכם לא מוסכם. הסכם שלא נרקם מאינטרס אמיתי לא יאריך ימים. ברור היה לה שסופו של הסכם כזה במלחמה נוספת ואולי סכנה קיומית נוספת למדינה הצעירה. על התעקשותה שילמה כשקיסינג'ר הנכלולי עיכב את משלוחי הנשק במהלך המלחמה.

אלה שרואים בהתעקשותה של גולדה לדחות את לחץ המעצמות כנטיה לוחמנית ויהירה נוטים להמעיט בחשיבותן או פשוט לשכוח מהיוזמות הישראליות לשלום באותן שנים. גולדה העבירה הצעות למשא ומתן ישיר המבוסס על אמון שנבנה בשלבים כולל הצעה דרך המתווך הגרמני שלא היה נגוע באינטרסים כבדי משקל.

אותם אלה שמאמינים שיהודים אשמים תמיד, מסרבים להבין את ההיגיון לפיו פעלה גולדה -אך זה לא מנע מהם לאמץ בחום את המודל המדורג המוכר כ- "עזה ויריחו תחילה" בהסכם אוסלו. כמובן שלהצעות הישראליות בתקופת גולדה או בסיבה לסירוב אין אזכור בסרט.

ללא תנאים מוקדמים

סאדאת אמנם העלה דרך המעצמות הצעות להסדרי ביניים והסדרי קבע אבל ברובם היו תנאים מוקדמים. הבעייתי שבהם היה שישראל תמסור את השטחים שכבשה ותחזור לגבולות ה-4 ביוני 67'.  גולדה תאמין לאוייב שהובס לא מזמן לאחר שהצהיר התחמש וניסה להשמיד את המדינה הצעירה.

גם עבדאללה מלך ירדן הפר את הבטחתו האישית לגולדה ונלחם בנו במלחמת השחרור. הבטחות וההצהרות של נאצר להשמדת היהודים עדיין הדהדו בחלל האזורי. היא גם סלדה מהתלהבותו של סאדאת מהמשטר הנאצי. כל מנהיג בעל הגיון בריא באותה סיטואציה היה מפקפק בהצהרות שקראו לסיום העוינות. מסירת אדמה לערבים לא היתה הבעיה העיקרית אלא חשדנות לצד דאגה לגורל המדינה.

באפריל 73' סיכמה את עמדתה לגבי מסירת שטחים:

"הוויכוח האמתי בינינו ובין מדינות ערב עדיין הוא שאנחנו רוצים להיות והם רוצים שלא נהיה. כאשר העולם הערבי ישנה את גישתו הבסיסית, השטחים לא יעמדו בדרך לשלום. אולם לעולם לא נחזור לקו הירוק".

שלום אמיתי

בניגוד ללחץ שהפעילו נציגי המעצמות, גולדה לא רצתה הסכם ולא הסדר מדיני, אלא שלום מלא. שלום אמיתי שבו עמים מניחים לעוינות, מנהיגיהם מחלישים בהדרגה את הצבא וקשרי מסחר, תיירות ושיתופי פעולה נרקמים במהלך השנים. היא לא רצתה הסכם כזה שבו הבריון כופה על הצדדים ללחוץ יד כשברור שברגע שיסתלק, הם ישובו להילחם.

יותר מזה, כמו בן גוריון גם גולדה שאפה לשלום והצהירה על כך מספר פעמים (גם בראיון שיובא למטה בהמשך). כיום ובדיעבד, עשרות שנים לאחר שנחתם ההסכם, ניתן להבין את חששה ורצונה. הסכם השלום שכביכול פספסה, זה שכרת בגין עם סאדאת אינו דומה לשלום האמיתי שבין בריטניה לצרפת -ולשם בדיוק גולדה כיוונה.

אין לנו שלום אמת עם ירדן, לא עם מצרים וגם לא עם הפלסטינים. יש לנו הסכמי אי-לחימה, שיתופי פעולה עסקיים בתחומים מצומצמים ומוגבלים וקצת תיירות חד צדדית. העוינות והשנאה הערבית למדינת ישראל במדינות שחתמו איתנו הסכמי שלום- בעידוד המעצמות, לא שכחה. מנהיגי ערב שפועלים תחת ההסכם ממשיכים לטפח אותה עד עצם היום.

אורי אבנרי שונא

אורי אבנרי ויאסר עראפת בבירות 82

אורי אבנרי פותח בווידוי אישי על השנאה ההדדית ששררה בינו ובין גולדה. משם כצפוי ממשיך אבנרי, שמזוהה כאחד מראשי תנועת הפוסט-ציונות להסביר עד כמה גולדה לא אהבה והבינה ערבים. אבנרי כנראה משוכנע שהבין. במהלך השנים רקם קשרים אישיים עם טרוריסט אנטישמי שהביא למותם של אלפי יהודים ואלפי פעולות טרור. תמונותיו המחוייכות עם יאסר ערפאת מעבר להתרפסות, מהוות עלבון לכל יצור תבוני בעל מוסר.

עבורי מדובר בפוליטיקאי שולי ועיתונאי רודף סנסציות אך מעבר לטעמי האישי, אופיו או עמדותיו הפוליטיות -חשוב להבין שדיעותיו של אבנרי לא קשורות לחומר הגולמי שנמצא מסיבה פשוטה. עמדותיו הקיצוניות של אבנרי לא קיבלו ייצוג בשיח הציבורי והעיתונות בתקופת כהונתה של גולדה.

למעשה אף אישיות ישראלית לא ראתה, דיברה או הכירה בערפאת ויתר חבורות הטרור כפרטנרים. פרשנותו של אבנרי לא רלוונטית להבנת דמותה של גולדה ובחירותיה בקונטקסט של הימים ההם. אורי אבנרי הובא לסרט רק כדי שנזכור מי האשמים.

צבי זמיר בוכה

בקרב ההאשמות שבין ראש אמ"ן זעירא לראש המוסד בתקופת מלחמת יום כיפור אני מצדד בצבי זמיר. איש מיוחד דייקן ושקול במילותיו שתרם רבות למדינה וקהילת המודיעין. גולדה סמכה עליו ומבחינתי מדובר בבעל התפקיד היחידי שמקומו בסרט ראוי ויותר מכך, נדרש.

צבי זמיר

זמיר הוא זה שבישר לגולדה את החדשות המרות ממינכן, ייעץ והשיב לשאלותיה וביצע את ההחלטה הנועזת לחיסול פעילי הטרור הערבי שהשתוללו ברחבי העולם. מכיוון שמדובר בסרט דוקומנטרי שמתיימר להציג זווית היסטורית. זמיר שאמנם מתוודה שהעריץ את גולדה, מאזן את כתב האשמה הצפוי והשטחי.

למעשה זמיר היחידי שהציג בצורה מלאה ומאוזנת את הסיטואציה שבה גולדה קיבלה החלטות לצד הלחצים והחוסן הנפשי שנדרשה להפגין. בעיני מדובר באיש שמקרין יושרה ומניעיו כמו של גולדה ציוניים למהדרין. לא שאין לזמיר אגו וטעם אישי, רק ניכר עליו שהשירות לעמו חשוב בעיניו בהרבה, בניגוד לאחרים. וכן, אני אוהב לשמוע ולצפות באיש הזה.

חלק מהראיון עם זמיר היה עבורי מוזר. מעולם לא חשבתי שאראה ראש מוסד לשעבר בוכה בראיון ובמיוחד כזה שברור שיעבור עריכה לפני שידור. אם מדובר בבכי אותנטי? כשסיפר על נרצחי אולימפיאדת מינכן בוודאי כן. אך הזעקה "שלא חייבים תמיד להילחם" נראתה לי תוצאה של מאמצי בימוי בניסיון לקשר אותה לכתב האשמה. עד כמה היא באמת אותנטית תשפטו בעצמכם.

יוסי ביילין זועם

יוסי ביילין ואבו מאזן

אין צורך להציג את ביילין שזכה לכינוי נער פרס בשל חתרנותו הפוליטית. יוזם אוסלו, מראשי יוזמת ז'נבה ומנסחי הבנות ביילין- אבו מאזן. כן, זה אותו אבו מאזן שמימן את הטבח באולימפיאדת מינכן שעל תוצאותיו דיווח זמיר לגולדה מהשטח ובגללו בכה באותו סרט ממש. כצפוי לפי יוסי ביילין, ששותפיו הביאו לרצח אלפי ישראלים את האחריות והאשמה למלחמה יש להפנות לישראל. אולי גם להפצת האנטישמיות הערבית לפני קום המדינה ולפני העליות אנחנו אחראים.

תרומתו של ביילין שכלל לא עבד עימה להבנת דמותה של גולדה מיותרת לחלוטין. שיא האבסורד בסרט התרחש כשביילין צרח הוליווד או הבימה או מילה לעגנית אחרת שגולדה השתמשה כדי לציין שבגין וסאדאת עושים הצגה. עברו מיום כיפור עשרות שנים ויוזמות לשיחות ותהליכי שלום למיניהם ונראה שהסרקזם של גולדה היה מדוייק להפליא.

אין לנו שלום אמיתי עם מצרים או ירדן והפלסטינים לא רוצים מדינה ולא שלום. בדיוק כמו לפני קום המדינה, הם עדיין מלמדים את ילדיהם שהיהודי לא זכאי לגור במדינה משלו או לגור בת"א, ירושלים עכו אשדוד וצפת. היוצרים ביימו לנו את יוסי בגרסת נביא הזעם והשאירו את ההפצה המחודשת "זקני ציון" של המצרים וחומר הלימוד של משרד החינוך הפלסטיני מחוץ לפריים. את סצינת הזעם המגוחכת שהקשרה לראיון הגנוז עם גולדה די מגוחך, השאירו לפינאלה.

מוטי אשכנזי פוזל

בספק אם יש אדם נוסף שמהפגנת יחיד הצליח לסחוף ציבור למחאה נרחבת שהובילה לחילופי שלטון. מוטי אשכנזי הרוויח במעשים ובדם את זכותו לבקר את ראשי המדינה והצבא על ההחלטות השגויות שהביאו לפרוץ מלחמת יום כיפור במצב אי מוכנות. יהיו מניעיו אשר יהיו אבל עובדתית מוטי התריע. ניסה להזהיר מהדלת וכשנחסם עבר לחלון ומשם ניסה מהגג.

מדובר בדמות מפתח להבנת קריסת שלטון המערך בראשות גולדה והשתתפותו בסרט מובנת בהקשר זה. אך שוב, היוצרים בחרו להפוך את הסרט לכתב אישום ולדלג על פרטים ואמיתות שלא התאימו לאג'נדה.

למוטי היה ברור שדיין היה זה שהוביל לסדרת ההחלטות תמוהה ומחדל יום כיפור רובץ על כתפיו. דדו וגולדה, כל אחד מסיבותיו קיבלו את הדרך הכמעט אובדנית שבחר דיין שהיה מר ביטחון בכבודו ובעצמו. אדריכל ניצחון המחץ של ששת הימים. זמיר סיפק את הערכות מאחורי הלחץ האמריקאי להמתין ואת המידע שנוגע לכוונת הערבים. דדו ציית לדרג המדיני ולכן האחריות על ההחלטות הבטחוניות והתפקוד הצבאי היתה של דיין.

יותר מכך, מוטי עצמו העיד בראיונות שגולדה לא הבינה בביטחון וצבא.

מוטי אשנזי, משה דיין

לכן הטענות שהובאו בסרט לא משרתים את אמת ההיסטורית אלא מסקנה מוכתבת מראש. אני בטוח שמוטי אשכנזי הבחין היטב באשם, הרי הוא קרא לו להתפטר באופן אישי והפגין לאחר פירוק ממשלת המערך נגד צירופו של דיין לממשלת בגין. בעריכה הפכו אותו לפוזל שלא מבחין בחלוקת האחריות בין הדמויות המעורבות.

קולט אביטל – חשבה שאני מטומטמת

אביטל היתה חברת מפלגת העבודה, אחר כך מרץ ויועצת בכירה לארגון השמאל הקיצוני JStreet. פוליטיקאית שעשתה קריירה במשרד החוץ בתקופתו של אלון ליאל וניסתה להפוך לנשיאת המדינה. קולט אמנם הוסיפה צבע לדמותה של גולדה אבל מלבד שיוכה הפוליטי באמת שאין דרך להסביר את הבחירה דווקא בה.

מכל כל בעלי התפקידים ראשי המשק הגנרלים והמפקדים שעבדו עם גולדה (ועדיין בחיים) קולט לא שייכת למעגל הראשון ולא השני. תפקידה העיקרי בכתב האשמה, לאחר העריכה כמובן- היה לתאר עד כמה גולדה לא האמינה שסאדאת יגיע לישראל.

מירון מדזיני – "אל תשקר היא ביקשה ממני"

כמו זמיר גם מירון מזדיני, דובר הממשלה שהפך בהמשך לביוגרף של גולדה, סיפר על האתגרים שצלחה באותן שנים קשות, על יושרתה ודאגותיה. אולי מכיוון שאימו היתה בילדותה מיודדת עם גולדה וכנראה בגלל האיש ואופיו ניכר שהעריך אותה מאוד והשתדל כמו אז לדייק במילותיו. צמד הבמאים בחר להעניק משקל עודף להתרשמותו בנושא שיחות השלום. "גולדה לא ממש התרשמה מהצהרות השלום של סאדאת". הרושם מהראיון מסתיים במסר הזה שנדמה שחולץ ממירון בכוח.
אמנם אפשר לטעון שהאשמה נראית כטון העיקרי שמסיים את הסרט כי מדובר בסדר הכרונולוגי של האירועים. להתרשמותי, לאור צירופם של ביילין, אבנרי וקולט לצד העריכה והבימוי המרואיינים נראה שהסדר ההיסטורי והאמת לא עמדו כנר לרגלי היוצרים. לא כמו שיקולים אחרים שמיד אתאר.

ראיון מהארכיון לא צריך כלום

החומר למעט עריכה מינימלית אם בכלל, יכל לשמש כסרט מוגמר מרתק ובמקרה שהיה צורך לעבותו היה ניתן לצרף את הראיון המקורי. במקרה שלנו, מי ששילם עבור "היצירה" רצה להשיג תוצאה שלא קשורה כל כך לאמנות ובטח שלא להיסטוריה.

קרנות גרמניות 

המעורבות של הגרמנים בפוליטיקה הישראלית היא נושא עגום. אין הרבה מקרים שמדינה "ידידותית" מממנת פעילות פוליטית בדמוקרטיה אחרת ומתערבת בענייניה בצורה כה גסה. רוב מוחלט של המענקים מגרמניה לקרן לישראל החדשה, לקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה כמו לארגוני שמאל קיצוני אחרים מוקדשים לטיפוח מיתוס הכיבוש. אבל בניגוד לזמנה של גולדה, כיום הגרמנים מוכרים כאן נשק במיליארדים ורחוקים מלהיות תמימים.

אני לא חושב שהגרמנים באמת מאמינים שהרשות הפלסטינית רוצה שלום. גם קשה לי להאמין שאינם מודעים לשטיפת המוח האנטישמית שהם מממנים מרצון ביהודה ושומרון כמו לארגוני שמאל שקורעים שסעים בחברה הישראלית במשך שנים.

הקשר בין האנטישמיות הגרמנית לפלסטינית עמוק בהרבה מתרומות לארגוני התקוממות רצחניים. הגרמנים שזכו במוניטין האפקטיביות המחרידה והדיוק האובססיבי יודעים גם אחרת, כשצריך. במשבר טבח הספורטאים במינכן הגרמנים סירבו לאשר לישראל לשלוח יחידת עילית מנוסה לשחרור החטופים. זה לא מסתכם בסירוב בלבד. הם ניהלו את העניין בצורה שלומיאלית ומעבר לכך, מזלזלת.

בתשובה לתהייה הישראלית טענו שימשיכו במשחקים האולימפיים בנימוק שלטלוויזיה הגרמנית אין חלופות לשידור. 11 יהודים נרצחים בטבח שנראה לקוח מסרט אימה והגרמנים- הדייקנים מאז ואלה שתורמים לאבו מאזן היום, האיש שגייס את הכספים לטבח הספורטאים -החליטו שידור שהמשחקים האולימפיים חשובים יותר.

האם הגרמנים היו ממשיכים באולימפיאדה אם חבורת ישראלים היו רוצחים 11 ספורטאים פלסטיניים?.

הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה
חוק הקולנוע מפנה מיסים מהציבור ומעביר אותם ליוצרים ע"י מספר קרנות. הוועדות בקרנות מעסיקות מומחים שבמקרה מחזיקים בעמדה פוליטית אחידה להפליא. באתר מידה תוכלו לקרוא עד כמה היצירות והחלטות המימון של הקרן מאוזנות. לקרן החדשה לקולנוע שקשורה כמובן לקרן לישראל חדשה יש קטגוריה שלמה של סרטי "הסכסוך הישראלי פלסטיני" שאותם מימנה.

אם מדובר בגאוות יחידה או בסתם גאווה זה יוצא מהכיס שלנו ללא שום שקיפות או קריטריון אומנותי אחיד. מקרה קלאסי של הוועדה החליטה- כמו בסרט "הערת שוליים". סיטואציה שמתקיימת מימיו האפלים של הקומוניזם ועד עכשיו במרכז תל אביב. רוצו לראות. רק אל תצפו למצוא מימון לסרט בעל זיקה ציונית שמותיר את ישראל באור חיובי.

שגיא בורנשטיין, במאי ומפיק

יצר סרט מסרטוני יוטיוב שהעלו תיכוניסטים מהמסעות שואה לברלין.

אודי ניר, במאי ומפיק

פסטיבל עכו תיאטרון תמונע, צוותא, התיאטרון העברי-ערבי ועוד.

לא מכיר אותם ולא יודע מי הם , רק מבין קצת איך תורמים מתנים ומוודאים תמורה כשהם רוצים. מהציוץ הזה ניתן להבין מאיזה צד של המפה הפוליטית נוצר הסרט "גולדה".

גאורג טשורטשנטהאלר, מפיק

גרמני שהפיק חלק מהסרט או פיקח שההפקה מתקיימת בהתאם לרצון התורמים כי אין לי הסבר אחר. הפקה מחומר ארכיוני מצולם של פחות משעה ומספר ראיונות באולפן באמת צריכים שלושה מפיקים?
חשבון הטוויטר שלו: -https://twitter.com/tschurtschi74-

שני רוזנס, עורכת ועוד

עיתונאית ועורכת המתגוררת בברלין. מעבר לקונוטציות המתבקשות ניתן לשער עד כמה השפעת רצון הגרמני תרמה לעיצוב דמותה של גולדה בסרט. אין לי מושג אם רק ביצעה הוראות הבמאים והתסריטאים אבל קשה לי להתעלם מהדמיון כשהמטרה היא קישוש אשמה יהודית. יש גם ברשימת הקרדיטים את ערוץ HOT8 ו-JIFF ועוד כל מיני גופים שממש אוהבים ציונות ולכן משקיעים באומנות ציונית מבוקר ועד לילה.

להעמקה נוספת (PDF) במיתוס סירובה של גולדה לאותן הצעות שלום

חגי צורף, ממשלת גולדה מאיר לפני מלחמת יום הכיפורים —
תשובה ליגאל קיפניס

ראיון בערוץ בריטי מ-1970 ובו מתברר שראשת הממשלה היהודית הראשונה היתה בעצם פלסטינית ( 1921-1948) רודפת שלום.

כן, גם כאן היא מצהירה שתשמח לנסוע לכל בירת מדינה ערבית כדי להביא משם שלום והיא רק מחכה להזמנה.

אחרית דבר

אם יש דבר אחד שלמדתי בחיי הוא שכסף ציבורי הוא המשאב הזול ביותר. השילוב של היהירות ואותו הלך רוח שגרם לאבנרי וביילין להתדפק על דלתות טרוריסטים אנטישמים ולשווק לאחיהם חלום משיחי מסוכן על בסיס רעוע במיוחד ימשיך לספק לנו סרטי "דוקו" מאותה סוגה.

מדובר באותו סוג טיפוסים שניסו בסתר ולפעמים הטיפו להחזיר את הגולן לסוריה ונעלמו מחיינו. טיפוסים חסרי אחריות לאומית, עסוקים ומלאים בעצמם. אותם אמנים וחברי הועדות בקרנות ימשיכו לנסות לעוות את ההיסטוריה מהמקפצה על חשבון תקציב שיצא מהכיס שלכם. זה לא יימשך עוד הרבה זמן אבל נשימה ארוכה וזה עובר. לחיים.

מודעות פרסומת
פורסם ב הנראטיב והקיפוח

הביאור המלא של הנראטיב הקדוש

הנראטיב הקדוש

את הנראטיב הקדוש המצפה את 12 דיברות השמאל החביב עלי קשה לפספס. הנראטיב שזור בחמישה טיעונים שמולא נאסר-א-דין על שפמו המכובד היה מפטיר לגביהם תוך כדי דרבון סוסתו הצייתנית:
"כמו לתת שרשרת קליפות בצל כמתנה, אין שום תועלת או הגיון בדבר".

לפניכם טיעוני הנראטיב ערוכים ומבוארים בפירוש מלא מן הקל אל הכבד.

1.      הם היו כאן קודם
טיעון 'הקודם' הזה,  שנשמע קצת ילדותי אבל מעורר את אנטנות המוסר בכל אדם, גוזר את הסרט ההיסטורי של ארץ ישראל, משאיר את רובו על רצפת חדר העריכה ומתמקד בפריימים משלהי התקופה הבריטית. בנראטיב הקדוש תהייה התעלמות מוחלטת מהרצף של היישוב היהודי בארץ ישראל באלפיים השנים האחרונות, עוד לפני הכיבוש המוסלמי.

2.      שליטי הארץ
מקור רוב השמות של היישובים הערביים והכפרים בפלסטין הרומית, דרום סוריה הערבית והעותמאנית, או פלסטין הבריטית שנקראת שוב 'ארץ ישראל' הם התנ"ך והשפה העברית. הוכחה שיישוב יהודי תמיד היה כאן, עד הכיבוש המוסלמי.

חלק מהיהודים התאסלמו כדי לשרוד ונשארו. חלק נדדו הלאה בעולם שבו גבולות נתפסו קצת אחרת. לאחר מכן הגיעה תקופת האימפריות עם הגזל והניצול. הנראטיב לא מכיר באפשרות שיהודים ישלטו על עם אחר. באותה נשימה ממשיכים ומהללים כוהני הנראטיב את החברות, התנאים הכלכליים וחיי הרוח שמהם נהנו היהודים תחת הכיבוש מוסלמי של עירק, ירדן, סוריה, מצרים ולבנון, -וכמובן תור הזהב בספרד.

יתכן ותתקל בהשמטה מכוונת של המיסים, הפרעות, ומהות החיים בזבל של מעמד הד'ימי -גם הטלאי הצהוב שיהודים הוכרחו לענוד תחת כיבוש ערבי מוסלמי לא יוזכר. כי לערבים יש זכות לשלוט על אדמה ואוכלוסיות אחרות וליהודים אין.  כי ככה, הם שליטי הארץ.

3.      הכמות
הפעם גוזר הנראטיב את הגירת העבודה הגדולה של ערבים לארץ ישראל בעקבות תנופת ההתיישבות היהודית והכיבוש הבריטי. למרות שכל ספרי המסע והמחקרים מהמאה ה-19 (הבריטים האלה) מצביעים על מקסימום 150,000 ערבים מקומיים, הנראטיב מאמץ מספרים אחרים.

כל מאות אלפי מהגרי העבודה ממדינות ערב, מאסיה ואפריקה, הנוודים ששיפרו אזורי מרעה ונמלטי סכסוכי החמולות משתייכים לפי הנראטיב לאותה ערימת אומללות. אין אבחנה בין אלו שבאמת חיו כאן במשך דורות ובין מי שהגיע לארץ ישראל לפני שלושה דורות בלבד. הכמות מנופחת מעבר לכל מחקר וההפרזה במספרים משמשת להגדלת היקף העוול והמסכנות.

4.      הולדתו (או עצם קיומו) של העם הפלסטיני
יכול להיות שעכשיו יש עם כזה. אבל להט הנראטיב כה צורב עד שהדבר מקשה לתפוס את העובדות. העם הזה נולד מהפניית זעם העולם הערבי כלפי השלטון הקולוניאליסטי בעת סימני ההריון הטריים של מדינת היהודים. לא נכנס לתיאור העיבור הפלסטיני עצמו, אבל האבא והאמא הם לא ממוצא פלסטיני- ולא מארץ הקודש (?More pudding love).

עזמי בשארה טען בעצמו:
"אין אומה פלסטינית, יש רק אומה ערבית".

גם הציטוט של עבדול האדי, נציג הפלסטינים בוועדת פיל:
"אין דבר כזה פלסטין. פלסטין זה שם שהציונים המציאו. הארץ הייתה מאות בשנים חלק מסוריה…הציונים המציאו את זה"

-לא יסבול את להטו של הנראטיב ויתאדה מהתמונה.

נחזור לציבור שבו עוסק הנראטיב הקדוש. אוסף חמולות ללא דגל, הימנון או הנהגה. העם הפלסטיני (אם) קיים כעם- רק בעקבות הפעילות הציונית. זה שהטיעון כנגד קיום מדינה יהודית גולש לדילמות פילוסופיות כנהוג בפרקים נבחרים ממנהרת הזמן (אם לא היתה מדינת ישראל אז לא היו פלסטינים?) מצחיק רק אנשים מסויימים.  את כוהני הנראטיב זה לא מטריד במיוחד.

הגדרתו הלא וודאית של העם הפלסטיני בראיה היסטורית היא אחת הסיבות  שכוהני הנראטיב לעולם יכנו את הסכסוך הערבי-יהודי (שקדם להקמת המדינה שלנו) בשם הסכסוך הפלסטיני- ישראלי.

5.      אזכור השם המפורש
העמוד המרכזי של הנראטיב הקדוש מרכז את לחצי המבנה ותומך בהסתרת האמת וזהות האשמים. הנראטיב מסתיר את אחריות האומה ערבית שפצחה במעשי איבה ולא קיבלה עד היום שום הצעה להסדר. האומה שממשיכה במשך דורות לחנוק בעזרת אונר"א מיעוטים במחנות פליטים. הנראטיב מצניע את תפקידם של הבריטים והצרפתים שניסו לבסס כאן קולוניות גזלניות על חשבון אוכלוסיה עניה ובורה.

לכל אלה אין שום קשר או אחריות לפליטים ולסבל הפלסטיני. כל מלחמה, פיגוע, טבח ופשע מקבלים הבנה ואמפטיה בשל הפשע שבהקמת מדינה ליהודים בלב הישימון שאכן היה כאן. גם חיסולן של הקהילות היהודיות במדינות ערב על ידי הוועד הערבי וצירופם של 900,000 איש ואישה (שישבו בארצות האסלאם עוד לפני הערבים והשלטון המוסלמי) למניין הפליטים לא נכנס בפוקוס המצומצם של עדשת הנראטיב הקדוש.

האחריות והאשמה היוקדת רובצות לפיתחנו על ראשנו וכתפינו. לכינוי עמוד זה של הנראטיב משתמשים מאמיני השמאל במונח שהפך למיתולוגי. מונח המזקק לתוכו צמד רגשות עילאיים -אשמה ותוכחה.

לכן, בספרות המוסר העניפה שיורה מסרים הנוגעים לנראטיב הקדוש תמיד נמצא את המונח "הכיבוש". הכיבוש עוזר לכוהני הנראטיב להגיע בסופו של דבר לרגע האורגזמי, לשיא הדתי ולטיעון שופע הרגש- הטחת גוש אשמה ותוכחה בפני השפוי שניצב מולם – הכיבוש.

השימוש בביטוי יצוץ כמעט בכל הסבר לתופעת טבע אזורית שסופה יהודים מדממים ותשכין סדר והסבר הגיוני ומלמד על הסיבה והמקור לדימום. בעיני מאמינים רבים, הגיית המונח "הכיבוש" בשין שורקנית מעצימה את חן הצדקנות לגבהים בלתי נתפסים. בשילוב הרמת גבות קלה היא מעידה על ייסורי נפש מזככים ודרגת אמונה מפותחת לעומת המשתמשים בביטוי "השטחים" ללא הדגשה וכלאחר יד. ואם חלילה תפלוט לידם 'יהודה ושומרון' – הם מיד יזהו אותך ככופר וזה עלול להגמר בברוגז ואפילו פרצוף לשבועיים- אדיו סנטוס- כי הכיבוש הוא נושא בנטל העיקרי והעמוד המרכזי של מבנה הנראטיב.

נקודה אחרונה להשלמת תיאור מבנה הנראטיב תעסוק בסמל שמתנוסס על ראש גנבי הדעת, דגל פלסטין.

דגל הנראטיב

הבריטים מסתבר, אחראים לא רק על יצירת מדינות וגבולות מנותקים מהקהילות שחיו על האדמות שחשקו, ובמאבקם הערמומי בעותמנאים עודדו את המרד הערבי אלא אף עיצבו לכבודו דגל. מצד אחד הצהרת בלפור ומצד שני הענקת שירותי עיצוב לעם שאלמלא האינטרסים של הוד מלכותה בארץ ישראל, בספק אם כלל היה קיים היום.

יופי נחמה הבנת את התמונה- הבריטים הם שעיצבו את הדגל עם המשולש האדום החוצה את פסי הירוק, הלבן והשחור. את הדגל שמשמש את הנראטיב הקדוש, ארגוני הטרור הרצחניים והעם הפלסטיני עד עצם היום הזה. אכן, בזכות אינספור האירועים המדממים שהתרחשו מאז ימיהם מלאי התהילה כי תרומתם וחוכמתם של אדומי החוטם לעמי האיזור לא תסולא בפז.

פורסם ב הנראטיב והקיפוח

אנחנו פלסטינאים

לבעלי האוזן החדה: בתקופה האחרונה יותר אנשים ובכירים מערביי ישראל כבר לא קוראים לעצמם ערביי ישראל. הם מכנים את עצמם פלסטינאים. פלסטינאים שגרים בישראל.

הנראטיב מקבל טוויסט
אני מעדיף את התואר הזה כי הוא מדוייק ויותר נכון. הערבים הישראלים הם חלק מהציבור הפלסטינאי.  חלק מאותו ציבור שנמצא כרגע בעזה, ביהודה ושומרון, בירדן, לבנון, סוריה ועירק- וגם במדינת ישראל.

אנחנו עם
אותו ציבור שרבים קוראים לו עם דורש מדינה. חלקים ממנו דורשים את המדינה שלי. חלקים דורשים חלק ממנה בתמורה לשכנות תקנית וחלקים רוצים לתלוש אותה בתמורה לשכנות לא תקנית בעליל שכוללת נוגרות, הקזת דם מאזרחים ודחיפות לעבר הים.

יש דיבורים על שטחים תמורת שלום. על השטחים יבנו מדינה לפלסטינאים. לכל הפלסטינאים.

  • מגיעה מדינה למליוני אנשים שסובלים כבר שלוש דורות ? – מגיעה
  • מגיע לאזור לחיות "איש איש על אדמתו תחת תאנתו" ? – מגיע
  • יגיע הרגע שבו בוחרים אם לגור בפלסטין או להשאר ולקטר ליהודים ? – יגיע ויהיה מייגע…

קווים לדמותו של הטיעון הבא

וואלה נכון העם שלנו קיבל מדינה אבל אנחנו חיים כאן אתכם הרבה זמן ובגלל שכבשתם אותנו ולא התמרדנו אחינו הפנו אלינו עורף. זה שהעם הפלסטינאי בחר להקים מדינה לא כופה עלי לעבור אליה. זה לא נעים לעבור וחוץ מזה, הבית שלי פה. גם אם אתם גזענים ויש קיפוח.

ועוד דבר:  "זה שאנחנו נשארים לא אומר שאנחנו מקבלים אתכם, והסכסוך נגמר. זה פלסטינים שחתמו איתכם מסמך שלום תמורת שטחים – לא אנחנו…"

אל תקראו לנו יותר לא ערבים ישראלים, ולא פלסטינאים ולא פלסטינים. אנחנו פלסטינאים וותיקים, לא. בעצם פלסטינאים-אנדימיים, כן. ככה קוראים לנו. פלסטינאים אנדמיים."

אם אתם מכירים ייצור שנושא בקודקודו את האיכות שנקראית תבונה מדינית תעבירו אליו בבקשה את הטיעון החדש. מי יודע, אולי הוא יצליח להתכונן מראש.