והגד(ר)ת לבנך ביום ההוא

Goat in the desert

הפוסט נולד אתמול לאחר שדור ההמשך הצטרף אלי לפעילות ספורטיבית לעת ערביים. הנצר שמדריך בתנועת הנוער שבה אביו וקומונריות סמוקות לחיים דנו כל הלילה בסוגיית שחרור האישה באלף הקודם פנה בשאלה שתפסה אותי לא מוכן. השאלה גרמה לי לנסות ולהסביר מה ההבדל בין עמדות פוליטיות מבוססות לדיעות שכיחות ומדוע האב שמתנשף לצידו הוא בעצם איש שמאל ולא ימני כפי שמתבלבלים לחשוב חבריו מחושקי השיניים.

פתחתי בהסבר קצרצר בנוגע לטיבן של דיעות לא מבוססות לפי משנתו של הארי המזוהם ובגלל שנשארה לנו כמעט שעה התחלתי לסקור בין נשימה לשאיפה את ההבדל בין תפיסה שמאלית לימנית וכיצד התבטאו במהלך ההיסטוריה. הדממה שהשתררה העלתה בי חשש שאני מכלה בחפירותי את תשומות הקשב של דור ההמשך והחלטתי להתמקד בקו שממנו מתפלגים מחנות השמאל והימין הישראלי כיום- התמיכה וההתנגדות לנוסחה: שטחים תמורת שלום.

הארי מפרש (צולם ביום חול)

התחלתי למנות את הסתייגויותי מהנוסחה שאין בילתה דרך היבטים הקשורים לפרטנרים אבל לאחר שהמבט הפך למזוגג לחלוטין הבנתי שכדאי לחלק את המסר למנות קטנות ונוחות לעיכול ואפילו כאן בשחרור יונים. שיקרא בזמנו החופשי (אם דמי הכיס חשובים בעיניו).

בהמשך אסביר למרות הדיעה שתתקבל במהרה מדוע אני משוכנע שלפי כל קריטריון נייטרלי, היסטורי  וגלובלי אני איש שמאל לכל דבר ועניין. לכבוד ערב הפסח ערכתי את הכותרת והסעיפים בצורה יהודית חגיגית, להלן- המכות.

1. מכת הגזענות

במשך מאות שנים התעמרו ערבים ומוסלמים ביהודים. גבו מאיתנו מיסי קיום, מיסי מעבר, גנבו, אנסו, היכו ושדדו ללא ענישה או משפט צדק. פחד, איסורים, מגורים דלים ובגדים פשוטים עם טלאי זיהוי היו מנת חלקם של היהודים במזרח התיכון מהרגע שהערבים המוסלמים כבשו את המקום ועד לפני מאה וחמישים שנה. במשך מאות שנים היינו ילדי הכאפות של המזרח התיכון. לכן, למרות שעברו מספר דורות מימי דו-הקיום המופלא, המחשבה שיהודי מלוכלך, שקרן ומבוהל ימשול בערבי מוסלמי עדיין קשה לעיכול עבור רבים משכנינו.

2. מכת הדת המשתרעת

המוסלמים מצווים להפיץ את דתם ברחבי החלד בנועם או בחרב, מה שתבחר.  גזר דינה של אדמת ארץ ישראל נפסק על ידי חכמי דת מוסלמים. הארץ שכבש עבורנו יהושוע בם נון מוגדרת לפי המוסלמים כאדמת וואקף שאסורה למסירה, מכירה או השאלה.  האדמה שאתה קורא ממנה מוקדשת לדת. אף מנהיג ערבי ובטח מוסלמי, לא יחתום על מסמך שמוסר ליהודי את הבעלות והשליטה על נכסי דת מוסלמיים. מעמדו וחייו יעמדו בסכנה מיידית.

3. מכת האיומים והפרוטקשן

לכל ניסיונות ההסדר של הסכסוך שרחשו מעל ומתחת לפני השטח יש מכנה משותף. הערבים איימו באלימות והצד השני וויתר. עוד לפני הקמת המדינה ויתרנו על כמחצית מארץ ישראל שהובטחה בהצהרת בלפור בגלל שהבריטים אימצו את הסברה שהזעם הערבי יעורר מהומות בלתי ניתנות לשליטה. כך אגב נגנז חלומי להתגורר בהרי אדום. את הצעת החלוקה ב 47' הם לא קיבלו למרות שדובר על ויתור של כ- 90% משטחי ארץ ישראל וכלל חופש פולחן ושיוויון זכויות לערבים.  גם לאחר התבוסה ב 48' ואפילו זו שב- 67' מקומנו במרחב לא התקבל מסיבה פשוטה. כל משא ומתן הכיל את האיום העתידי מפני זעם ההמון כקלף שתמיד עבד: אם לא תעשו X, הזעם של Y יתפרץ. פעם האספסוף ההוא ופעם קבוצת טרור אחרת. כמו כל ההסכמים של המערב מול הערבים גם קמפ-דיוויד והסכם אוסלו עוסקים בוויתור על שטחים מצד יהודים תמורת הבטחה ערבית למנוע התפרצות זעם ואלימות. עכשיו הגיע גורלם של יהודה ושומרון. רוצה שקט חבוב? -תשלם.

בקריאת סעיפי ההסכמים ממרחק הזמן, האמונה שהמוסר הנוצרי-מערבי מהווה בסיס תרבותי לצדק מזרח תיכוני מזכירה את אמונת הנסחט שהמאפיונר יניח לו כי שילם כבר את הכופר הנדרש. כל ילד יודע שאם שילמת אתה אבוד, הוא לא יעזוב אותך. לאמונה בשלום אין ביסוס הגיוני כי לערבים משתלם להמשיך לאיים ולקבל עוד. מטופש מצידם לנטוש נוסחא מנצחת. מלמדים את זה בסמסטר הראשון בתורת המשחקים. אני לא חושב שערבים טיפשים.

4. מכת העליונות 

האסלאם שואף להנציח עליונות דתית. הזכות למסגד הכי גבוה, הסוס הכי יקר, הרכב הכי נוצץ, הצבא הכי גדול והבית הכי מפואר. הפגנת היתרון הנראה לעומת הכופרים, היהודים והנוצרים שחיים תחת חסותם מעוגן כחובה בהלכה. תחושת העליונות מוטמעת כ- DNA ומונעת הכלה של שלטון דת אחרת ואפילו פלג מוסלמי אחר שנתפס כנחות. מכאן מאות הסכסוכים שדיממו באזור באלף וחמש מאות השנים האחרונות בין חמולות, עמים, דתות ותרבויות. בנוסף למיקום העליון השמור לאסלאם, אם בוחנים את ההיררכיה בתרבות הערבית מעמדנו לא משהו. היהודים כמעט אחרונים, קצת לפני עובדי האלילים הכופרים. הנוצרים, הדרוזים השיעים והעלאווים ממוקמים לפנינו, גבוה יותר. אין סיכוי שערבי יקבל שלטון על שטח דתי על ידי מיעוט נחות.

5. מכת החרב

השלטון המוסלמי כבש את העולם במלחמה ארוכה ורבת הישגים צבאיים. הערבים זיעזעו את האנושות וזכו לגאווה ותהילת כובשים בעזרת חרב. הם מודעים למצבם העגום כיום (למרות הנפט) אבל כמו מבוגרות שמנות שהיו פעם ,לפני שנים, מלכות הכיתה -גם בהם מוטבע זיכרון ההובלה.  היצר לכבוש עדיין מפעם והשאיפה היוקדת לשלוט בעמי העולם ולזכות שוב בכבוד הרמוס עולים בכל דרשה דתית. המיתוס האסלאמי דוגל בהשמדת המתנגדים בכוח החרב. אותה חרב מעוקלת שמופיעה בכל הדגלים וסמלי השלטון היא הדרך היחידה להשבת גאוותם לפי תפיסתם. החלום הערבי לא השתנה והרצון להכניע את היהודים בחרב ולהחזיר את הגאווה הערבית ימשיך להתקיים גם לצד ישראל שמתחזקת ומתרחקת לדרכה.

6. מכת הדאגה הערבית לגורל פלסטינים

ארץ ישראל בעת המודרנית הפכה חשובה לערבים לאחר הישגי החלוצים היהודים. שום כוונת שחרור העם הפלסטיני (העלום) לא הניעה את מנהיגיהם. הכוונה מאחורי שליחת צבאות במלחמת השחרור ב- 48' היתה לחלק את האדמה, הכבוד והשלל בין שליטי מדינות ערב. גורל הפלסטינים העניים והבלתי מאורגנים מעולם לא עניין את מנהיגי מדינות ערב. גם בהסכמי השלום עם מצרים וירדן הפלסטינים לא מופיעים. גירוש הפלסטינים מביתם לפני ההתקפה היא ראיה לכוונה האמיתית. קיים מקרה נוסף שהמשחרר הרחיק את העם ממולדתו כדי שיוכל להאבק בכובש?.

7. מכת מלך השכונה

כבר מאות שנים שלערבים אין מנהיג או מלך מקובל ומוסכם. מדי פעם צץ מישהו שרואה בעצמו "מלך הערבים" ולרוב  חבריו וההיסטוריה מלמדים אותו בלקח מדמם מדוע מלך ערבי נחשב לאחד המקצועות המסוכנים בעולם. נאצר היה האחרון שהצליח לסחוף המונים ולהנהיג תנועה פאן ערבית גדולה. כיום, אין שום מנהיג ערבי (ובטח שלא 'פלסטיני נחות') שיכול לחתום על סיום הסכסוך בין מדינת היהודים לערבים כפי אין שום מנהיג ערבי שיכול לסחוף את כולם למלחמה נגד ישראל. כל פלגי הטרור על שמותיהם ההזויים הם עדות לפילוג ותיעוב בין הזרמים השונים באסלאם. רעיון החתימה על הסכם מול מנהיג שיהיה נציג מוסכם המקובל על כל שדירות העולם הערבי מטופש להפליא. אין מנהיג כזה ובספק אם היה כזה בחמש מאות השנים האחרונות. העולם הערבי מפורר ואינו יכול להעמיד שום מנהיג שידבר בשם כולם.

8. מכה מהאגדות

הנראטיב גורס שהעם הפלסטיני הגאה הפך לעם מקופח בגלל הכיבוש היהודי הנכלולי שהשתלט על הארץ המלבלבת בכוח ועורמה. אימוץ השקר הפך לנורמה בספרי הלימוד הערביים. הנראטיב הפך לחגיגת תרבות ובמדע אף נוצר ענף חדש- הכיבושיזם. מדובר בהצפה תודעתית שיטתית שממומנת לצד פעילות טרור בידי שונאי יהודים למען המלחמות שבדרך. אין ילד פלסטיני שלא מכיר את עיקרי הנראטיב הפלסטיני. הבעיה עם השאיפה להסכם שלום היא שהנראטיב לא מאפשר קבלה של מדינה יהודית במזרח התיכו, אפילו לא עיר לקהילת יהודים קטנה. הנראטיב מתאר אותנו ככת שעוסקת בשיבוש כתבי קודש, רצחנות סיטונאית, גניבת אדמות ורכוש, מנהגים שטניים וכוונה להשתלט על העולם.

לנו זה נשמע מצחיק -עבור עשרות מליוני ערבים זו האמת. את הענן הרעיל של הנראטיב אפשר יהיה לנטרל רק בעתיד הרחוק ורק אם ההסתה תיעלם ובמקומה תגיע הכרה ומודעות על חשבון הבדיה והשטנה. כל עוד האגדה הרעילה מסופרת סביבנו אין טעם לנסות לדבר על פיוס. אף אדם שפוי לא יסלח לרוצחי ילדים, לאנשים שלוגמים את דמם בתאווה, גם אם מישהו אחר חתם איתם על נייר שלום.

9. מכת החושך

השלטון הערבי המוניציפאלי והמדיני הושתת במשך מאות שנים על שררה חמולתית או שבטית ואלה שמחוץ למעגל הורחקו מהצלחת באלימות ואיומים. די פשוט להבין את הסדר הערבי ומי שלא מבין מזבירים לו עד שיבין. כך הציבור הערבי מתנהל בערים הערביות בישראל וכך בכפרים בתימן, בקטאר, ירדן סוריה ושאר המדינות.

השנאה למעגל השררה תועלה במשך שנים לכיוון הישראלי כהצדקה ל'מצב החירום' המתמשך ושמירה על מראית עין של אחדות ערבית. הבעיה הישראלית-פלסטינית שימשה בסיס חשוב ליציבות השלטונית. גם לאחר התפרצותו של "האביב הערבי" המנהיגים לא ויתרו על השנאה לישראל כגורם מאזן. אפילו אם נחזיר שטחים ונחתום על הסכם נדיב הדיקטטורים חייבים לשמר את הבעיה, אחרת הם בצרות. שלום אמיתי מחזיר את הפוקוס הציבורי למעשיהם. חייהם של שליטי קטאר ירדן וסעודיה עלולים להסתבך במקרה שיפרוץ כאן שלום. פתאום ידרשו חופש ביטוי ושיוויון זכויות ולימודים, כמו שמקבלים ערביי ישראל. החושך טוב לדיקטטורים, והשנאה ליהודים מקלה על חייהם.

על האפשרות האחרת, מדינה ערבית דמוקרטית פתוחה ומתקדמת למדנו בשנים האחרונות בזכות נשיא ארצות הברית. האחים המוסלמים, גי'אהד,  סלפים, חמאס וכל החושך המרושע, המגביל והאכזרי שיש לעולם הערבי-מוסלמי להציע לאנושות.  לאור המתרחש בסוריה, לוב מצרים ועזה לדיקטטורים יש עדיפות מבחינה הומאנית.

10. מכת חול ומועד

פרק הסיום של האביב הערבי נראה רחוק מתמיד ואף אחד לא יודע כיצד יראו הגבולות בסיומו. סביר להניח שיצוצו סביבנו מדינות ויישויות חדשות ואיש עדיין אינו יודע לנבא היכן ומתי. בשנה האחרונה התווספו מיליוני פליטים פלסטינים מסוריה למעגל האומללות. האביב ערער את יציבותן של כל הממשלות באזור, מלבד השלטון במדינה היהודית.

יש תסיסה בקרב השיעים, הכורדים מריחים מדינה, החיזבאללה נאבק באחים המוסלמים, לסיני הגיעו כנופיות אל קעידה, יש מאבק ירושה בין ראשי החמאס, האיום האיראני מתקתק וכולם מקובצים סביבנו חמושים עד צוואר ונלחמים בינם לבין עצמם. מכיוון שאי אפשר לנתק את הזיקה בין השלטון הערבי לתלות בשנאת ישראל והבעיה הפלסטינית ומכיוון שבירדן חיים 80% פלסטיניים ושינויים שלטוניים נרחבים עלולים להתרחש בכל רגע נתון אין שום הגיון בוויתור על שטחים כחלק מהסכם שלום.

פתאום קם אדם בבוקר ומבין (שמישהו רתם אותו לרעיון עיוועים)

פתאום קם אדם בבוקר ומבין (שמישהו רתם אותו לרעיון עיוועים)

אנחנו עלולים למצוא את עצמנו תוך שנה מוקפים במדינות חדשות שמנהיגיהם יצפצפו על הסכם שעליו חתם אבו-מישו שכבר נשחט ונשכח. מעולם לא היה נסיבות או מועד גרועים כל כך לוויתורים טריטוריאלים. הכל נפיץ ורועד מסביב, חייבים להמתין עד שהאבק ישקע.

חד גדיא מדלג לעין שמאלה

ועכשיו, לפני שאאבד אתכם לטובת מאמר מאזן פרי עטו של גדעון לוי אני חייב לדור ההמשך הסבר. כיצד, למרות התנגדותי לויתור כלשהו ובטח למסירת יהודה ושומרון תמורת שלום עם הערבים הפלסטינים -אני משוכנע שאני איש שמאל מובהק.

נתחיל בכך שהרעיון של ערבים כאזרחים, שכנים או חברים לא מרתיע אותי. נכון, תמיד אצא נגד החינוך לנראטיב השקרי וטיפוח האנטישמיות בתרבות הערבית כי החושך אמור להרתיע כל אדם חופשי ושפוי. כאיש שמאל אני מעוניין שהשלטון היהודי במדינת ישראל יספק שוויון זכויות והזדמנויות לכל אזרחי המדינה ללא הבדלי מין גזע ודת. אני מתנגד לקיפוח אוכלוסיות על בסיס גזעני או דתי. תמיך תמכתי בחופש הביטוי והפולחן ואני בעד הפרדת הדת מהמדינה. אני נגד כפיה דתית, לא מחבב מוסדות אורתודוקסיים ומספר הפעמים שביקרתי בבתי כנסת או הנחתי תפילין נמוך מהממוצע השינקנאי. השנה אני מתכנן ללמוד להתפלל כיהודי (כי הגיע הזמן).

אני מאמין בתרבות שמבוססת על הנחלת ידע ורואה בלימוד והשכלה ככלי לשינוי שפתוח בפני כל ילד. אני מעוניין בשקיפות שלטונית ותומך בפתיחות תרבותית שמאמצת דברים נכונים ושמה סייגים לשנאת האחר. כי אני באמת מעדיף שלום, אני האחרון שהיה נלחם או תומך במלחמה שנועדה לכבוש ולנצל משאבים ממדינות ועמים אחרים או לכפות את דתי על אחרים. אני תומך בצמצום פערים חברתיים וכלכליים, מאמין בשוויון (חובות וזכויות) ודוגל בפלורליזם אמיתי שמכיל ומתחשב באחר והשונה, כולל חרדים הומואים ערבים וילדים שמתחצפים להוריהם.

אותם אנשי השמאל חדש שקוראים לישראל מדינת אפרטהייד ומצד שני מנופפים בסיפוח ערביי יהודה ושומרון כאיום דמוגרפי ואסון טבע לוקים בגזענות קשה ובורות מבהילה. הייתי חלק מהשמאל הישן הלכתי אחרי החזון של פרס וביילין, יצאתי להפגנות והאמנתי בססמאות שרוססו על השלטים. כיום רוח גזענית אטומה הוציאה מהשמאל את ההגיון וההומאניות והכניסה ססמאות רוויות שנאה עצמית והשחרת פני המדינה. את הציונות, אהבת הארץ, המציאות וההגיון הפשוט הם השאירו מאחור.

קשה לתפוס עד כמה השמאל החדש קרוב לימין הפאשיסטי, זה שפוסל קבוצות וגזעים וסותם פיות בשם העליונות. נכון, אני לא חלק מהשמאל של עיתון הארץ. אני שייך לשמאל שדגל בלמידה ופתיחות והוגנות.  השמאל ההוא שנעלם מהמפה הפוליטית בישראל והוחלף בטיפוסים כמו זהבה גלאון ואברום בורג.

קרנפים, בדואים ומיעוט שסוחב אהבת אמת על הגב

The System 3

אני מעדיף ברגל. רק בהליכה אפשר להתחבר ישירות לשקע הייחודי לכל חבל ארץ ולהרגיש בתדר הייחודי שעולה מהאדמה.  האדמה, הצמחים, הצורות בנוף ובעלי החיים מקרינים דברים שניתן לחוש בהם. בג'יפ אפשר לחצות את הארץ תוך שעות בלי להבין היכן היית ודרך מה חלפת. לפעמים זה נחמד לגמוע נופים במהירות אבל דרך הרגליים מקבלים את התהודה המלאה של המקום. אם תרצו, ארץ ישראל אנפלאגד. מכל סוגי הדממה שבטבע אני מעדיף את השקט של הפינות המיוחדות במדבר.

השהייה בשקט הנקי הפכה לצורך מוחשי ופיסי. נשימה ארוכה על פסגה לא מתויירת או קפה סיגריה על מדף סלע קריר פעם בשבוע שבועיים מציפים את החשוב. חייב להתנתק מהאימיילים ולנקות את העיניים מריצוד המסך כדי לנשום, לקחת אוויר. מקו הגשם עד אילת טיילתי כמעט בכל תא שטח. צפיתי בזאבים, תנים, צבאים, נחשים, עופות טרף, שיטפונות, זריחות ושקיעות. חיפשתי צל בערבה וצעדתי ברוח מקפיאה בגב ההר. התעוררתי מפסיעות יעלים ונרדמתי במעגלי עיניים צהובות של להקות תנים. את מיליון הכוכבים והירח שעלה מעל לים המלח לא אשכח לעולם.

לאהבה הזאת אין שם והיא עומדת להשכח, חובבי המדבר הפכו למיעוט. המדבר והנגב הופקעו לפני שנים כשטחי אש ואזורי כריה והמסלולים מוגבלים לסופי שבוע. לעיתים רחוקות פוגשים באמצע השבוע טיילים רגליים, בעיקר צעירים שמתמקדים במקטעי שביל ישראל. החום בקיץ ומידת העניין שדור המסכים מוצא בהליכה בנוף החדגוני הביאו לדלילות הניכרת במסלולים. עם הגבלות הכניסה ופער הדורות השלמנו מזמן אבל מי שמחסל סופית את התופעה המינורית של תרמילאי המדבר הם הגנבים הבדואים.

מדובר בתופעה שהחלה בחניוני מסלולים פופולריים והתפתחה למכת גניבות איומה שמקצינה משנה לשנה והתרחבה לכל השטח. פעם היינו פותחים מפת סימון שבילים, מרכיבים מסלול בחצי שעה מעמידים את הרכב בתחילתו ויוצאים לדרך בראש נקי. כיום עבור רוב המטיילים מדובר בטאבו. אי אפשר להשאיר רכב בדרום באף מקום ללא שמירה ולצאת למסלול רגוע. צריך להחנות בתחנות דלק, יישובים ומגרשי חניה של מפעלים ושמורות טבע ומשם להתנהל בטרמפים, מוניות או תחבורה ציבורית לתחילת המסלול ובחזרה. פתרון שכולו בזבוז זמן וכסף וגם הוא לא רלוונטי לכל המסלולים.

כל חניה מחוץ לנקודות הבטוחות יחסית תביא לגניבת הרכב, הגלגלים, הרדיו-דיסק או ציוד אם נשאר. אם יש לך רכב מדגם מבוקש הסיכוי שתמצא אותו קלוש עד בינוני, תלוי בשנתון. אם הרכב לא מהדגם והשנתון הגניב, כל מה שערכו גבוה מ-50 ₪ בחנות יביא לשבירת חלונות. אזעקות לא מרתיעות אותם ולחוצפה אין גבול. תצפיתנים מצויידים בסלולריים לתזמון הגזילה סורקים את החניונים ומוודאים את מרחק המטיילים מהרכב. חמש דקות, מיד כשהקבוצה נעלמת במורד הוואדי מספיקות להעמיד רכב על בלוקים ולהימלט. בחזרה מהנופים והחוויה המדברית המטייל הנאיבי ימצא שברי זכוכיות כעדות אילמת לקיומם של אנשים שמתפרנסים מהמקצוע העתיק בעולם. לקחת מהאחר ללא רשות.

מכת הגניבות יצרה תעשיית פרוטקשיין בזעיר אנפין. ברשת מסתובבים טלפונים של בדואים מהפזורה שמציעים לתיירים היהודים להחנות מול האוהל ללא חשש שהרכב ייפרץ או ייגנב. סוג של אואזיס לבעלי מאזדות וטויוטה. עניין של 20-30 שקלים ליום, שטויות. כסף קטן לעומת מיכל דלק והקומבינות שנדרשו לארגן יום חופש. כן, התשלום מנציח את מעגל הפשע אבל מה, -לא תשלם? הוואדי במרחק יריקה והזקנה או הילד שיגבו ממך את הכסף מחייכים ונחמדים.

לא רק ההולכים על שתיים סובלים. בטיולי ג'יפים חייבים להציב שמירה או לישון צמוד לג'יפ וגם קבוצה גדולה של חברה מאורגנים לא תרתיע את הגנבים. את השבילים החשוכים הם מכירים טוב מכולם. לרוב הם מגיעים רכובים על טרקטורונים או כלים בעלי עדיפות במקרה שיתפתח מרדף. מתגנבים בחשיכה בשקט ומנסים לקחת מה שאפשר. לפעמים ינסו לגרור במקום להתניע. לרוב אף אחד לא רודף אחריהם והמשטרה לא תשלח ניידת מהתחנה כדי לחקור גניבה ממטיילים שהסתיימה ללא נפגעים בגוף. המשטרה לא מתעסקת בזוטות ומחוץ למזגן נורא חם.

הארגונים שאמורים לשלוף את עם ישראל מהפייסבוק כדי להכיר את הארץ לרשתה ולרוחבה מעדיפים שלא לעסוק בנושא בגלל ההשלכות הפוליטיות. מבחינתם, הארץ הסתיימה באזור צומת דבירה. ההמלצות מיועדות לטיולים בצפון או במרכז. אם לא מדובר בנקודה שניתן בה לגבות כסף- הטיול בדרום מבחינתם מיותר לחלוטין.

ההתעלמות מצד החברה להגנת הטבע, הרט"ג וקק"ל מרגיזה שבעתיים כי אנשי השטח שלהם מכירים את תמונת המצב טוב מכולם. בכל בירור מקדים לגבי מסלול כלשהו יזהירו מסכנת הגניבות. ברוב מפעלי הענק שהפקיעו את הטבע מהציבור לא מוכנים להכניס את הרכב או להיות אחראיים. הייתי מצפה מתאגיד שמבוסס על ניצול משאבים, השחתת הטבע וזיהום סביבתי לבוא לקראת הטיילים במחווה קטנה- אבל יוק.

גם התקשורת מתעלמת ממכת הגניבות. הפניית אצבע מאשימה לתרבות הפרוטקשן והגניבות שפיתחו הבדואים בתקופה שבה דנים בעתיד האדמות תיראה בברנז'ה התל אביבית כאקט ימני. בנוסף, העורכים מבינים שציבור התרמילאים הם לא בדיוק הצופים הקלאסיים בכוכב נולד או אייל גולן קורא לך וחבל לבזבז זמן על אייטם שמציק לציבור שולי כל כך. שיקולי נאורות ערכיים, לא משהו חדש.

313/365: Rubbed

נראה שגם אף אחד מהשופטים, מפכ"לי המשטרה ושרי הפנים של מדינת החוק שלנו לא חונך לאהבת הארץ בתנועת נוער או שהם פשוט התקרנפו מצליל החריקה של כורסאות העור העמוקות. הנבחרים המנותקים עם התקציב "לקשר עם הבוחר" שכחו שלהכרת הארץ ברגל יש ערך מיוחד. אלה מזהים אותנו, הטיילים, כקומץ חסר ערך אלקטוראלי.

זה לקח שנים וקשה להפנים אבל צריך להודות -הפכנו למיעוט מקופח. הנחמה היחידה שנותרה לתרמילאים היא הידיעה שכל התקלות מקרית על פיסגה או במפגש שבילים תמיד תגרור התלהבות והערכה למופתע שנעצר מולך, מתפלא בדיוק כמוך. כאילו זכית להצצה נדירה בבעל חיים שידוע שנכחד ממזמן. זר לא יבין זאת.

זהו, פרקתי מספיק לשישי הזה. עכשיו נבקר את העץ.

ה- LHB מאריך את תוחלת החיים ומחזק פוריות

+ Spinning

מהדיונים והפרסומים סביב פריון ותוחלת חיים נעדרת העובדה שהטבע יודע לווסת את כמות הפריטים של זן מסויים בתא שטח בהתאם לצורך והוא עושה זאת גם בדרכים משונות. מדילול עצמי ועד השמדה על ידי זן אחר ושינוי סביבתי באמצעים בלתי ידועים. הטבע יעשה הכל כדי לחזור לאיזון הנדרש.

ביומסה אנושית דלילה (להלן, בא"ד- LHB) הולכת ומסתמנת כנתון השכיח והחשוב במחקרים שעוסקים בחיוניות גבוהה וחיים ארוכים. זה לא המזון ולא זיהום האוויר, כנראה שצפיפות האנשים שסביבכם קובעת יותר מכל את תוחלת חייכם. השינויים בתזונה, עבודת כפיים והעדר הלחץ הנפשי הם תולדה ישירה של חיים במקומות שמאוכלסים בדלילות- הם לא הסיבה לחיים ארוכים. אפשר לאכול שק נבטים תוך כדי סימוס בפקק שבין הספינינג לאיסוף הבייביסיטר ולאכול חילבה להמרצת האון- ולקוות שאחד מהם יעזור. אבל נראה שקהילה קטנה ומבוזרת תשפר את הסיכוי להתקשש כהוגן.

מדוע המדענים פספסו את העניין ודווקא הגאון הגדול גילה את מידת חשיבותו של ה LHB ? כי זה פשוט מדי. מסקנה שאינה דורשת מכשירים ומבחנות, כזאת שהדרך אליה חינמית. תובנה נטולת תקציב, בלי הכנסים והמחקרים שמממנות חברות התרופות. אין שום מוצר או תכשיר רפואי שאפשר למכור כתוצאה מהגילוי מלבד (אולי) נכסי נדל"ן במקומות נידחים.

חזרה למסקנות. כשכמות הפריטים מתאימה לצורך הקיים, הטבע "מאפשר" חיים פעילים עד גיל מאוחר ומאפשר גידול כמות פריטים דרך רביה. כשקיים חוסר איזון וכמות גבוהה של פריטים ליחידת שטח- רבים מהם מתים או והפוריות מתנוונת בגיל מוקדם יותר. אחת הסיבות שאנשים "מתים לצאת מהעיר" לבילוי בטבע היא פשוט כדי להתאושש מהצפיפות והקצב שהיא מכתיבה.