חיית המתכת -את מי אתם מזהים ?

כדאי להקדיש 24 שניות ולקרוא, מעניין. הסבר בסוף- בגלל זכויות יוצרים מובא ציטוט חלקי מאמצע השיר:

….-גורסת, דורסת, הורסת, הודקת,
ומשווקת את זה כחופש דיבור

מוצצת ויורקת, משתמשת וזורקת
עצם לתחקירני זכות הציבור

קרנים שולטות רחוק, עיניים בכל מקום,
פה לא מפסיק ללהג

אומר מה לרצות, מה לחשוב,
מה להיות, מה לעשות ואיך להתנהג

והמונים המונים חצי אוטומטי
הלומי פטישוני כסף סמויים

רצים רצים מפוקדי ריצודים מהבהבים
עטופים במגילה של תנאים וזכויות
מסוממי קידמה והתפתחויות

לעבוד בלי דעת ולשרת
לשמש ולשמן את…

-חיית המתכת חיית הברזל…"

מאיר אריאל
אמן שזכה לאימוץ כמעט גורף של כוהני ומאמיני דת השמאל. זה קרה בתקופת הכוהנים של הדור הראשון (הציוני והשפוי) אבל בכל דת יש מסורת…והאימוץ נמשך.

מעניין מה היו אומרים הנאורים של היום על אחד משירי המחאה היותר נוקבים שנכתבו פה.
הלומי פטישונים כסף סמויים…עושה לי צמרמורת.
יהי זכרו ברוך.

מודעות פרסומת

הביאור המלא של הנראטיב הקדוש

הנראטיב הקדוש

את הנראטיב הקדוש המצפה את 12 דיברות השמאל החביב עלי קשה לפספס. הנראטיב שזור בחמישה טיעונים שמולא נאסר-א-דין על שפמו המכובד היה מפטיר לגביהם תוך כדי דרבון סוסתו הצייתנית:
"כמו לתת שרשרת קליפות בצל כמתנה, אין שום תועלת או הגיון בדבר".

לפניכם טיעוני הנראטיב ערוכים ומבוארים בפירוש מלא מן הקל אל הכבד.

1.      הם היו כאן קודם
טיעון 'הקודם' הזה,  שנשמע קצת ילדותי אבל מעורר את אנטנות המוסר בכל אדם, גוזר את הסרט ההיסטורי של ארץ ישראל, משאיר את רובו על רצפת חדר העריכה ומתמקד בפריימים משלהי התקופה הבריטית. בנראטיב הקדוש תהייה התעלמות מוחלטת מהרצף של היישוב היהודי בארץ ישראל באלפיים השנים האחרונות, עוד לפני הכיבוש המוסלמי.

2.      שליטי הארץ
מקור רוב השמות של היישובים הערביים והכפרים בפלסטין הרומית, דרום סוריה הערבית והעותמאנית, או פלסטין הבריטית שנקראת שוב 'ארץ ישראל' הם התנ"ך והשפה העברית. הוכחה שיישוב יהודי תמיד היה כאן, עד הכיבוש המוסלמי.

חלק מהיהודים התאסלמו כדי לשרוד ונשארו. חלק נדדו הלאה בעולם שבו גבולות נתפסו קצת אחרת. לאחר מכן הגיעה תקופת האימפריות עם הגזל והניצול. הנראטיב לא מכיר באפשרות שיהודים ישלטו על עם אחר. באותה נשימה ממשיכים ומהללים כוהני הנראטיב את החברות, התנאים הכלכליים וחיי הרוח שמהם נהנו היהודים תחת הכיבוש מוסלמי של עירק, ירדן, סוריה, מצרים ולבנון, -וכמובן תור הזהב בספרד.

יתכן ותתקל בהשמטה מכוונת של המיסים, הפרעות, ומהות החיים בזבל של מעמד הד'ימי -גם הטלאי הצהוב שיהודים הוכרחו לענוד תחת כיבוש ערבי מוסלמי לא יוזכר. כי לערבים יש זכות לשלוט על אדמה ואוכלוסיות אחרות וליהודים אין.  כי ככה, הם שליטי הארץ.

3.      הכמות
הפעם גוזר הנראטיב את הגירת העבודה הגדולה של ערבים לארץ ישראל בעקבות תנופת ההתיישבות היהודית והכיבוש הבריטי. למרות שכל ספרי המסע והמחקרים מהמאה ה-19 (הבריטים האלה) מצביעים על מקסימום 150,000 ערבים מקומיים, הנראטיב מאמץ מספרים אחרים.

כל מאות אלפי מהגרי העבודה ממדינות ערב, מאסיה ואפריקה, הנוודים ששיפרו אזורי מרעה ונמלטי סכסוכי החמולות משתייכים לפי הנראטיב לאותה ערימת אומללות. אין אבחנה בין אלו שבאמת חיו כאן במשך דורות ובין מי שהגיע לארץ ישראל לפני שלושה דורות בלבד. הכמות מנופחת מעבר לכל מחקר וההפרזה במספרים משמשת להגדלת היקף העוול והמסכנות.

4.      הולדתו (או עצם קיומו) של העם הפלסטיני
יכול להיות שעכשיו יש עם כזה. אבל להט הנראטיב כה צורב עד שהדבר מקשה לתפוס את העובדות. העם הזה נולד מהפניית זעם העולם הערבי כלפי השלטון הקולוניאליסטי בעת סימני ההריון הטריים של מדינת היהודים. לא נכנס לתיאור העיבור הפלסטיני עצמו, אבל האבא והאמא הם לא ממוצא פלסטיני- ולא מארץ הקודש (?More pudding love).

עזמי בשארה טען בעצמו:
"אין אומה פלסטינית, יש רק אומה ערבית".

גם הציטוט של עבדול האדי, נציג הפלסטינים בוועדת פיל:
"אין דבר כזה פלסטין. פלסטין זה שם שהציונים המציאו. הארץ הייתה מאות בשנים חלק מסוריה…הציונים המציאו את זה"

-לא יסבול את להטו של הנראטיב ויתאדה מהתמונה.

נחזור לציבור שבו עוסק הנראטיב הקדוש. אוסף חמולות ללא דגל, הימנון או הנהגה. העם הפלסטיני (אם) קיים כעם- רק בעקבות הפעילות הציונית. זה שהטיעון כנגד קיום מדינה יהודית גולש לדילמות פילוסופיות כנהוג בפרקים נבחרים ממנהרת הזמן (אם לא היתה מדינת ישראל אז לא היו פלסטינים?) מצחיק רק אנשים מסויימים.  את כוהני הנראטיב זה לא מטריד במיוחד.

הגדרתו הלא וודאית של העם הפלסטיני בראיה היסטורית היא אחת הסיבות  שכוהני הנראטיב לעולם יכנו את הסכסוך הערבי-יהודי (שקדם להקמת המדינה שלנו) בשם הסכסוך הפלסטיני- ישראלי.

5.      אזכור השם המפורש
העמוד המרכזי של הנראטיב הקדוש מרכז את לחצי המבנה ותומך בהסתרת האמת וזהות האשמים. הנראטיב מסתיר את אחריות האומה ערבית שפצחה במעשי איבה ולא קיבלה עד היום שום הצעה להסדר. האומה שממשיכה במשך דורות לחנוק בעזרת אונר"א מיעוטים במחנות פליטים. הנראטיב מצניע את תפקידם של הבריטים והצרפתים שניסו לבסס כאן קולוניות גזלניות על חשבון אוכלוסיה עניה ובורה.

לכל אלה אין שום קשר או אחריות לפליטים ולסבל הפלסטיני. כל מלחמה, פיגוע, טבח ופשע מקבלים הבנה ואמפטיה בשל הפשע שבהקמת מדינה ליהודים בלב הישימון שאכן היה כאן. גם חיסולן של הקהילות היהודיות במדינות ערב על ידי הוועד הערבי וצירופם של 900,000 איש ואישה (שישבו בארצות האסלאם עוד לפני הערבים והשלטון המוסלמי) למניין הפליטים לא נכנס בפוקוס המצומצם של עדשת הנראטיב הקדוש.

האחריות והאשמה היוקדת רובצות לפיתחנו על ראשנו וכתפינו. לכינוי עמוד זה של הנראטיב משתמשים מאמיני השמאל במונח שהפך למיתולוגי. מונח המזקק לתוכו צמד רגשות עילאיים -אשמה ותוכחה.

לכן, בספרות המוסר העניפה שיורה מסרים הנוגעים לנראטיב הקדוש תמיד נמצא את המונח "הכיבוש". הכיבוש עוזר לכוהני הנראטיב להגיע בסופו של דבר לרגע האורגזמי, לשיא הדתי ולטיעון שופע הרגש- הטחת גוש אשמה ותוכחה בפני השפוי שניצב מולם – הכיבוש.

השימוש בביטוי יצוץ כמעט בכל הסבר לתופעת טבע אזורית שסופה יהודים מדממים ותשכין סדר והסבר הגיוני ומלמד על הסיבה והמקור לדימום. בעיני מאמינים רבים, הגיית המונח "הכיבוש" בשין שורקנית מעצימה את חן הצדקנות לגבהים בלתי נתפסים. בשילוב הרמת גבות קלה היא מעידה על ייסורי נפש מזככים ודרגת אמונה מפותחת לעומת המשתמשים בביטוי "השטחים" ללא הדגשה וכלאחר יד. ואם חלילה תפלוט לידם 'יהודה ושומרון' – הם מיד יזהו אותך ככופר וזה עלול להגמר בברוגז ואפילו פרצוף לשבועיים- אדיו סנטוס- כי הכיבוש הוא נושא בנטל העיקרי והעמוד המרכזי של מבנה הנראטיב.

נקודה אחרונה להשלמת תיאור מבנה הנראטיב תעסוק בסמל שמתנוסס על ראש גנבי הדעת, דגל פלסטין.

דגל הנראטיב

הבריטים מסתבר, אחראים לא רק על יצירת מדינות וגבולות מנותקים מהקהילות שחיו על האדמות שחשקו, ובמאבקם הערמומי בעותמנאים עודדו את המרד הערבי אלא אף עיצבו לכבודו דגל. מצד אחד הצהרת בלפור ומצד שני הענקת שירותי עיצוב לעם שאלמלא האינטרסים של הוד מלכותה בארץ ישראל, בספק אם כלל היה קיים היום.

יופי נחמה הבנת את התמונה- הבריטים הם שעיצבו את הדגל עם המשולש האדום החוצה את פסי הירוק, הלבן והשחור. את הדגל שמשמש את הנראטיב הקדוש, ארגוני הטרור הרצחניים והעם הפלסטיני עד עצם היום הזה. אכן, בזכות אינספור האירועים המדממים שהתרחשו מאז ימיהם מלאי התהילה כי תרומתם וחוכמתם של אדומי החוטם לעמי האיזור לא תסולא בפז.

שנים עשר הדיברות של השמאל

חופש לבחור

חופש לבחור

את השביל שמקיף את דיברות האמונה המכונה בציבור הרחב 'השמאל' צריך להתחיל מנקודת המוצא, משער הניתוק והבידול. המעבר בשער משחרר את הנאור הנולד מכבלים מכבידים  ולרגע נדמה שהוא חווה תחושה של חופש משוחרר. "אני לא יהודי מסורתי ולא מאמין באלוהים, אנ'לא טס לנופשונים בטורקיה, לא קונה איתם בשופרסל ולא בחרתי להיות חלק מהזרם ההיסטורי שלהם. אני פשוט לא הם."

'ההם' לצורך העניין, הם חובשי כיפה או ההם שמעבר לקו הירוק- או סתם כאלה שלא חושבים להצביע למפלגות שמאל מסיבות ציוניות והגיון בריא. הקו הירוק הוא קודש הקודשים של השמאל. פולחן טריטוריאלי ואמונה עממית מושרשת. מישהו אמר וככה זה, אף איש שמאל אינטליגנטי ככל שיהיה לא יכול להסביר מדוע שלום עם הערבים יקרה דווקא בגבולות 67' ולא בגבולות 47' או 37'. הקיבעון לגבי קו הגבול מרמז על התחושה שעולה מהמפגש הראשון עם דיברות הדת.

הדיבר הראשון -אשמה

אין מה לפרש כאן, זה שוב היהודים שאשמים בסבל של אחרים.  גם כשאחרים נוהגים בצורה לא אנושית האשמה תתמקד ביהודי שיצר מצב שהביא את קורבן לפעול באופן איום ונורא.  לרוב האשמה מוגשת קרירה בליווי התרסה: אם אתם לא מזדהים עם האשמה סימן שמשהו מוסרית לא בסדר אתכם. טיפוח האשמה כרגש הכרחי לביסוס השאיפה התמידית לריצוי.

הדיבר השני -התנצלות והתרפסות

מנהג הפגנת התרפסות כלפי העולם הערבי והמערבי כפושע שנתפס בפעם המי יודע כמה. סוג של 'סלחו לנו אומות נאורות על תרבותנו הקלוקלת והאלימה ועל רמת המוסר הנמוכה הפושה בקרב הצבא והנהגת המדינה'.

המאמינים נוהגים להתחרות ביניהם בביטוי בוז שונים לסמלי המדינה והדת. אמנם אף ערבי לא יעז להציג קריקטורה של מוחמד אבל זה לא מפריע לאף אחד מלהתרפס בפניו. הפגנת הבוז הוותיקה והנחשבת ביותר היא הסירוב לשרת בצבא. הסירוב לשרת בצבא שנועד להגן על בני כל העדות והגזעים בישראל משמש כתג זיהוי ומעיד על השתייכות.

הדיבר השלישי -הנאורות העליונה

מאמין טיפוסי בדת השמאל משוכנע שעמדותיו וידיעותיו את קורות הסכסוך הערבי ישראלי 'נכונות', מוסריות ומתקדמות יותר מכל תפיסה אחרת אפילו אם לא קרא ספר רציני אחד בנושא. האמונה והשכנוע העצמי בעליונות הנובעת מההשתייכות לכת שחבריה סיגלו ארשת פנים ושיח ידעני ואינטלקטואלי לא רק שמשפרת את דימויו העצמי – אלא מונעת ממנו ללמוד עובדות חדשות וחוכמות עתיקות.  אי אפשר להוסיף דעת לראשו שכבר מלא ידע וחוכמה וכל עוד הוא מאמין באנטי דת, אנטי מסורת ואנטי לאומיות הריהו מחוסן מתלאות המציאות והממצאים כאחרון המשיחיים.

הדיבר הרביעי -אישור חיצוני

הכמיהה לליטוף ומבט מבין שלא מבני העם המחורפן שבמקרה המאמין נולד לתוכו. אם אנגלי או צרפתי או כל מערבי ואירופאי סבורים ש'יזראל איז נו גוד' זה בוודאי מוסרי יותר למרות שאותן אומות במהלך ההיסטוריה ועד היום ממשיכות בהתנהגות פושעת כלפי עמים וילידים ביבשות שונות. כאמור, אין חשש שהמאמין יידרדר עד כדי בדיקת  מניעי מעניקי הליטופים. הדיבר השלישי מונע ממנו לקלוט מידע חדש. ובינינו, Morality נשמע יותר מתקדם ממוסר.

הדיבר החמישי -תיוג חברתי

אם יש לך כיפה ואתה נוהג לשבח מישהו שמזוהה כאיש ימין, הסיכוי שלך לעבוד באחת ממערכות התקשורת המובילות בישראל בהשוואה לממושקפת שסוגדת לעמוס עוז ומפגינה בבילעין בימי שישי די קלוש. לא נכנס לשמות כי לא צריך דוגמאות ואפשר למצוא שפע של ממצאים בנדון. קיימות עוד חברות, דתות וקהילות שאסור להגיד בהם שאתה חושב אחרת. העצוב, שמאמיני השמאל משוכנעים בכל ליבם שקיימת בדת שלהם מידה עודפת של סובלנות ופלורליזם. התיוג הנאור מבדיל בין עמית לאוייב ומונע חלחול של גורמים אחרים למעוזות הכוח וההשפעה.

הדיבר השישי -העלאת קרנו של הנראטיב הקדוש.

אני נוטה להעריך אנשים שעושים דברים בתשוקה יוקדת אך אני חושש שבמקרה הנראטיב הערבי, גובה הלהבות שיבש לחלוטין את דעתו של מושא התשוקה בעצמו. כמות המחקרים, הסרטים הדוקומנטריים, ערבי העיון, הכינוסים והמאמרים המוקדשים לנראטיב שקרמו עור וגידים במוחם של דוברי עברית גבוה בעשרות מונים מאלה הדוברים ערבית כשפת אם. במילים אחרות, מי שמוביל ומבסס את הנראטיב הערבי כאמת שאין בילתה הם יהודים וישראלים- בארץ ובחו"ל, בארגונים אזוטריים ובעלי השפעה ותתפלאו, אפילו באינטרנט. אומנם חלק מכוהני השמאל עושים זאת בשכר אבל מי אנחנו  שנשפוט את רמת השקיפות או האינטגריטי של דתות אחרות.  מיותר לציין שהנראטיב הערבי הקדוש לעולם לא ישמש את המאמינים כנושא לבדיחות. טאבו זה טאבו. מלחמת השחרור פאסה, מעתה אמור כיבוש וכיבוש וכל המרבה הרי זה משובח.

הדיבר השביעי -בוז למציאות אובייקטיבית

לא משנה מה קרה מה היו הנסיבות ובאיזה היקף. הנתונים יועברו לדיבר הראשון ולעולם לא יחלחלו מעבר לשלישי. אין טעם להביא מספרים, לנקוב בתאריכים, לצטט פרוטוקולים של ישיבות והחלטות או להביא תמונות מדממות לאחר ביטויי חיבה של שכנינו. שום טענה לא תעלה בדל של ספק בליבו של איש שמאל. הנראטיב קדוש ואנחנו אשמים ואחראים לסבל הפלסטיני ומכאן ההבנה והסימפטיה שבין השורות למעשי הטרור הגזענות והשנאה.  אנשי אמונה אמיתיים, אי אפשר לבלבל אותם עם כלום. מאות מליוני הדולרים, משאבי השכל, הזמן וחיי אדם שהוקדשו לרכישת נשק, הכשרת טרוריסטים כדי לפגוע  ביהודים במקום לעזור לפלסטינים להשתקם לא יצליחו להעלות סימן שאלה אחד. כשמדובר על אדיקות – אין למאמינים האלה מתחרים.

הדיבר השמיני -רומנטיקה

כמעט ואין מאמין מהשמאל שאינו משתמש במינונים אסורים מהרגש הזה. הסבא הפלאח התמים וטוב הלב עם הפנים חרושות הקמטים כשנכדו לצידו נוהג בכרכרה רתומה לחמור בדרך חזרה ממסיק זיתים על רקע השקיעה האדומה בהרי שכם. המאמינים מעדיפים את מחוזות הרומנטיקה מאשר להגניב מבט לצללים שמכסים את חצרות השכנים. אין זכויות אדם, אין מעמד אישה, הומואים נרדפים ואין משפט צדק. מינוני השוחד, הגאווה הקטלנית, האלימות במשפחה וברחוב ומינון האגדות והטאבויים עלולים לחרפן כל ילד נורמלי. הרומנטיקה קצת נפגעה מאז שהסוס הוחלף בארבעה גלגלים, אור אולטרא סגול, מגנזיום מכפר סבא  ורמקולים אימתניים אבל אל חשש. הדיבר השנים עשר יסביר לך מדוע כל אלו לא יפחיתו במאומה מהרומנטיקה שאחזה במאמינים. כאפיה זה סקסי.

הדיבר התשיעי -מרדנות

פעם לבשו עם זה ג'ינס, ניגנו סביב מדורות ונאמו בלהט על אידיאולוגיה. הבוז לשלטון והסיסטם נחגג בערבי מחתרת לצלילי ג'אז ודוברים מגודלי שיער העלו תהיות שהדהדו בפעם הראשונה מבעד למסכי העשן המתוק. אי אפשר שלא לחבב מרדנות ובמיוחד כזו שמציעה משהו טוב יותר אבל מדור הג'ינס האידיאולוגי והמיתולוגי לא נשאר דבר וחבל. מדובר על חבר'ה שנלחמו למען האלטרנטיבה וחלקם אכן הקים בעבודה קשה יישובים ופרוייקטים אחרים. מרדני הדת האתאיסטית על מטיפיהם שמקבלים תשלום מממשלות זרות המונעות משיקולים לא ציוניים מכויילים למרדנות לייט. אין למרדן שמשתף את גורו השמאל התורן בפייסבוק טיפת הארד-קור כי אף אחד עוד לא מת מהקלדה. מעטים מהם החזיקו אי פעם טוריה והתווכחו עם סלעים בשמש. מרידה בסופו של דבר נועדה ליצור משהו חדש כי אין טעם להחריב את הקיים כשאין אלטרנטיבה עדיפה.

הדיבר העשירי -זהותו המגניבה של לוחם השלום

העדר סיבות והגיון פרקטי לא גורעים מתחושת הזהות שממלאת את חייו של המאמין שהביא לחברים מג'נין שק קמח באוטובוס מת"א (למרות שבאונר"א המלאי כבר מעלה עובש). ההשתייכות החברתית חוסכת למאמין עקמת מספת הפסיכולוג למרות שהדת שבחר עוסקת באינספור מיזמים ומעשים נטולי תועלת למסכן שעבורו הוא נלחם. עיקר הפעילות האמונית מתרכזת ברובד הנראה וההצהרתי שיוצקת זהות וערך לחייו של לוחם השלום.

כדי להסתיר את החידלון והתועלת ההומאנית האפסית שמעשיהם מביאים, נוקטים המאמינים בסממנים חיצוניים המגבילים את החברים ובמיוחד את המאמינות הזוטרות בכללי התייפות וקוד לבוש תואם. לא פעם הפשטות החלוצית-ערבית גולשת לאופנת "מוזנח זה טבעי" כדי לשוות למאמין מראה מיוחד שבעתיים. דבר שמעלה בפני המסכן שלעזרתו נחלצו תסכול ותהיות אופרטיביות אבל כאמור, כל עוד המאמין מגניב זה לא משנה שהערבי נשאר עם בעיותיו.

הדיבר האחד עשר-הזדמנויות לסקס

כמניע, החיפוש די תקין ובניגוד לשאר הדיברות אפילו הגיוני. יש שמחפשים בברים ומועדונים, אחרים מחפשים פרטנר באינטרנט, במטקות וריקודי עם. אבל אם ניחנת בכושר רטורי מרשים, הסיכוי לסטוץ בכינוס עיוני של הכת, עולה בצורה משמעותית. בבני עקיבא זה לא יעבוד ולימניות יש נטיה לשאלות מפתיעות והן לא תמיד זורמות. במפגשי השמאל לנואם המוכשר יש בהחלט סיבה להגיע. אין כמו להבריז לכיוון החדרים מערב של סמינר קייצי ודביק בנושא נישול אדמות דיר-חרטטא. כך שחלק מהמאמינים, בעיקר אלא שתשושים מהעלאת הגירה השלומאית מעדיף לוותר על האמונה ולעבור למנה העיקרית. למרבה הצער, הביטוי העתיק לדו קיום בחדרים לא מתאפשר עם מוסלמיות, רק עם המוסלמים שבחבורה.

הדיבר השנים  עשר (שעליו אסור לדבר)
בדיבר זה מצטרפים התופים והזרקור סורק בחשיכה אחר הדיבר אחרון, הסמוי מהעין. על הדיבר הטילו כוהני הדת כישוף- להתענות בסתר מאחורי מסך ציבורי ענק ולכן הוא תמיד שם אך נסתר. הופעת הדיבר מהממת בכל פעם את המאמינים כי למרות השמועות שטוענות שמסתתר שם שד, מדובר בעצם בגברת. פגשתם בה במחזות מפורסמים ונאומים חוצבי להבות. קבלו אותה במחיאות כפיים- מדאם גזענות!

הכוהנים מחזיקים בה באפילה ומצביעים עליה בזעם קנאי כשהיא נמלטת להופיע במקומות אחרים. מדאם גזענות הנערצת, חיית פרא אמיתית. לו רק תצא לחופשי מאחיזת הכהנים, האמת מאחורי מנטרת "שתי מדינות לשני עמים" ושנאת הגזע האחר תתגלה. הגזענות היא הדיבר שעליו אסור לדבר.

בשמאל לא רואים ערבים, הם מדמיינים דמויות (ראה דיבר שמיני). אנשי שמאל לא שומעים ערבית, הם מדמיינים את הסיבות ומשמעות הדברים. אנשי שמאל לא יודעים מה כתוב בקוראן, ולא את פשר הקודים של התרבות המוסלמית-ערבית. הם לא מבינים את משמעות העבר האימפריאליסטי המפואר לעומת תחושת האפסיות הנוכחית. הם לא מבינים את הצורך בסיפורים, את ההסכמה שבשתיקות וההסכמה המילולית שמנימוס. ברגע שחצו את שערי הבידול והניתוק שנאת הגזע מונעת מהם להבין, להכיר. זהותם מתוקף השתייכותם והאמונה בדרכם בוראות עבורם עולם ומלואו.

כשמאמין נפגש עם ערבי לעולם המבט יהיה מתנשא או מושפל, משקף נדנדה בלתי פוסקת של תחושות עליונות מול רגשות אשמה ותפיסות קדומות. במפגשים מתגלעים במהרה אי הסכמות, הבנה לקויה וציפיות שיתרסקו לנוכח הפערים בין האמונה למושא וזה קורה להם רק במפגש עם בני הגזע הערבי. המדאם לא מבקרת במפגשי המאמינים עם 'נאורים' בהירים מאירופה ולא עם סינים מאפריקה.

רוב מאמיני השמאל הם גזענים שלא יכולים להביט לערבי במבט בגובה העיניים-כמו שבני אדם צריכים לנהוג אחד בשני. הם לא רוצים לחיות איתם כשכנים, נרתעים מלצרף אותם כשותפים לעסק, נמנעים מלהתחתן אתם ולא מסוגלים להתנהג אליהם כמו לאדם אחר שאינו ערבי. הגזענות מתחילה אצל המאמינים במקום שהליהוג הצדקני נאלם דום. כשהשקט משתרר ומתקרבים לעניינים שבלב.

 

כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי, וְאָנֹכִי לֹא-אֶהְיֶה לָכֶם.