עד שאלון עידן מהארץ יחליף את הכיבוש מרצ תחלוף מהעולם

Deamon of Fear

זה קורה במרווחי זמן גדלים ועדיין כשהרוח מנמנמת עלי בפיזור דעת אני שולף מערסל העיתונים את הארץ לזכר ימים שעברו. היום פגשתי די מהר את אלון עידן שמציע לחדש את הכיבוש כי פג תוקפו.

הבחנתי כבר לפני שנים שאחת הסיבות שהנאורות משגשגת היא שההזדהות המפלגתית (מרצ לדוגמא) מספקת הקלה לאנשים שנזקקים לנדבך סוציו-פוליטי כמרכיב דומיננטי בזהותם. הארץ מספק אישור מהיר לנרקומני הזהות וממצב אותם במשבצת מחמיאה. בהצבעה מלאת בוז על האחר, עורכי הארץ רומזים לקורא הנבון (אנשים חושבים, לא?) על איכויות מוסריות ושכליות הטמונות בו תמורת הסכמתו לאי נעימות קצרה הנלווית לעיון במאמרי דיעה איווליים שתומכים בכל זווית אנטי-ציונית הידועה למדע.

הו, פלשתינה האביונה והאהובה. הארץ העתיקה שעדיין מייצרת מסתורין ומשיכה עולמית הודות לנטייתה להפיץ, לחשוף ולדבר גלויות- על הכל. האור מסנוור, הטעמים חזקים, הווליום גבוה, החיכוך מוחשי החלומות מתגשמים והסלעים מקרינים את דעתם.

אלון עידן הפעם הצליח להתקרב לאמת אך פספס שוב, בגדול:

המשימה החשובה ביותר של מי שמבקש לשנות את המציאות…היא לאתר את המילים שיפעילו מחדש את המחשבה של הישראלים.

בשחרור יונים האתגר כמתבקש יצר פלט מיידי:

חסמים בדרך לשלום

 

Anti-theft Device

קיים חסם בצד הערבי ואחד בצד היהודי ושניהם מונעים משני העמים מלנוע במישור המציאותי. החסם בשיח הערבי מתמקד בעוול שגרם היהודי ומתעלם מהשדים שרובצים בין מחילות הטרור והררי הזבל האנטישמי שצבר בחצר.

אך רק בפלשתינה הפלא ופלא, גם שיח החסם היהודי מתמקד בעוולותיו של היהודי הכוחני והנורא. השיח בשני הציבורים, הערבי והיהודי עוסקים בחסם אחד ומתעלמים לחלוטין מהשני. בניגוד לסכסוכי עמים אחרים אין כאן תמונת מראה. הדואליות של הסכ-סוך הצטמצמה ע"י עורכי הארץ לסוך. להברה לא ברורה. לחצי מילה שבקושי מדדה באזורנו במסעות הדילוגים.

במשך שנים השיח והמילים שבוחרים "מפיצי נאורות" כגון אלון עידן כדי לתאר את המצב והפתרון מונעים משני העמים להתקרב ולהביט מקרוב בשדים. בזה שמעבר לגדר וזה שלצידם בחצר. כל ילד יודע ששדים אוהבים חושך ולא סובלים שנועצים בהם מבטים ובפלשתינה לא נוח לשדים, האור נורא מפריע.

השמאל כמו הלאומנים הערבים, מאכיל את השדים באזור בכך שהוא מתעלם מקיומם של שני חסמים בדרך לפתרון. הזרקור מופנה תמיד כלפי היהודי.

ההתעלמות גרמה ליהודי פלשתינה שהבחינו בשוכני הצללים שמעבר לגדר לקפוא בחשש על מקומם. כתגובה לפחד האינסטינקטיבי (המבוסס על נאומים ואירועים שהתרחשו ומתרחשים יום יום) התבצר המחנה הנאור בעיוורונו וגייס את כל כוחו בהעצמת האשמה היהודית דרך ארגוני הקרן לישראל חדשה ומעצבי דעת קהל בתקשורת.
Spotlight on Michael Buble's second stage at Rod Laver arena.

ככל שהתגבר הפוקוס באשמה היהודית הגבירו השדים בחצר הערבית את תעוזתם. לראשונה החלו להשמיע נבחרי ציבור ישראלים דברי רהב השוללים את קיומה של המדינה היהודית בפלשתינה. הציבור היהודי באופן טבעי הגיב בתרעומת מוגברת כלפי השמאל שגרם לחסם שבצד הערבי לתסוס מרגשות שנאה מהבילים.

בשמאל בחרו כמובן להתעלם מהאשמות ומוגבלות הראיה מאדי האהדה הפלסטינית הפכה בעשור האחרון לסמל וגאוות המחנה. העיוורון העיקש הפך הביא לשלילת טיעונים מיהודים מתונים ואנשי מרכז שעדיין רואים את השדים בשני הצדדים. לאחר מבוכה עמוקה שנמשכה כעשור בחר הציבור היהודי להאמין למראה עיניו ולוותר על הרלוונטיות של המחנה הידוע בכינוי השמאל ההזוי.

אלון עידן ועקשנים מסוגו הם הסיבה שמרצ מתנדנדת סביב אחוז החסימה. בגלל אנשים חושבים שעסוקים בשלהוב שיח המחסומים במקום לנסות ולהבין את החסמים בדרך לשלום.