נסעתי לבקר את העץ שלנו. אנחנו נוהגים לפקוד אותו בסופי שבוע אחת לכמה חודשים. לפני שבועיים הפצרתי בזוגתי שניסע לבקר אותו אבל העייפות הכריעה ונשארנו לרבוץ בבית. את העץ גיליתי לפני שנים באחד משיטוטי באזור ונראה שההתלהבות היתה הדדית. מאז הוא מארח אותנו מספר פעמים בשנה. כשחם מגיעים בשעות אחר הצהריים פורסים בצילו מחצלת ונהנים מהבריזה והשמש השוקעת. בחורף, כשהאוויר צלול, מתיישבים לצידו ומרתיחים קומקום עם תה עלים מתוק. האישה עם ספר או עיתון ואני עם המרחבים המוריקים. הפעם יצאתי מצוייד בערימת עיתונים למרות שידעתי שלא אקרא כלום והבאתי קפה מוכן מהבית.
כנראה בגלל שהייתי נתון תחת מצב רוח שגרם לי לצאת ולבקר עץ בלב גבעות מעוגלות שדומות אחת לשניה כמו שתי טיפות טל פספסתי את הפניה לשביל העפר מספר פעמים. בסוף וויתרתי וחזרתי לדרך שבה גיליתי אותו, מרגיש שהעלמות הכניסה לשביל המטושטש נושאת מסר מסויים שקשור למצב הרוח המעורפל שאחז בי. כשהתקרבתי לחרוב מזדחל לאיטי בעליה הקופצנית שמתי לב שקרה לו משהו מוזר. שליש מהעץ היה מוטל על האדמה. ירדתי מהג'יפ והתקרבתי לגזע. זה נראה נורא.
הרושם הראשוני שקיבלתי – מדובר בעקירה או חבלה מכוונת. הלב נחמץ מכאב. מי יגדע עץ מקסים שניצב בגאווה לצד שביל סגור ונידח? פעם אחת ראיתי סימנים שהשאירו לידו מבקרים אחרים, כנראה רועים מהסביבה. לרוב המקום די שומם. בחנתי את העץ בדאגה ושמתי לב שבשליש שקרס חלק מהעלים החדשים עדיין בירוק רענן ובריא. כנראה שזה קרה ממש לאחרונה, מקסימום שבוע. התקרבתי לגזע ורק אז הבחנתי בסלע.
לקח קצת זמן להבין מה אני רואה. הרבה פעמים ישבתי מתחת לעץ וראיתי חלקים מהסלע מבצבצים מתחת לעלים אבל רק עכשיו, ללא עשביית הקיץ שהסתירה את התמונה המלאה ניתן היה להבין. לא מדובר בהרס מעשה אדם -זה התחכום הגאוני של הטבע. המחזה התחלף בשניה. מעלילה שעוסקת בזדון אנושי למפגן של כוח חיים שהצליח לפרוץ מתוך סלע. מאות שנים שהוא גדל בלי מקום מספיק לשורשים מבקע את דרכו עד לשלב שבו השיג את החוסן הנדרש כדי לוותר על המיותר.
חזרתי לתכנית המקורית. פתחתי כיסא, עיתון וקפה וישבתי לצידו ממש על גבול נוכחותו הברורה. פתחתי את עיתון ומיד ויתרתי לטובת הסובב. הרהרתי על המשמעות שאנשים שונים מעניקים למונח 'חיבור לאדמה', על הדרך שבה אמיתות מרמות שונות מפתיעות אותנו וכיצד הם באות לידי ביטוי בסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. על הקשר הבריא בין מודעות וכנות. עברה לה שעה, השמש הנמיכה והזמן המקומי סימן לי שהגיע הזמן ללכת. הפעם, מלא ענווה צייתתי ברצון לקריאה.
