אללה אסלאם והמטוטלת הבלתי אפשרית

אללה יוסתור

האירוע האחרון בגבול מצרים הוא חלק משיעור בהבנת הנקרא שנכפה על עיתונאי החצר אך הם בשלהם. קבוצת מסתננים התקרבה לגדר, החיילים יצאו מהעמדות כדי לסייע והמחבלים שעקבו אחר הקבוצה וידעו על החולשה היהודית פתחו באש. הרגו לנו חייל, השני נפצע. התקשורת התעלמה מהסימבוליקה העגומה ולמחרת באף עמוד בית לא נמצא זכר לאירוע. לחולשה היהודית מול האסלאם נחזור בהמשך.

במהדורת יומן בשישי (נדידת פרסומות)  ששודרה לאחר המתקפה צפיתי בשלושה פרשנים בחליפות ועניבות שהעלו תובנות לעוסות אודות הסכנות מהגבולות. השקיעו בכתבת עומק- נסעו לראיין חקלאי על רקע צילומי מטע דובדבנים בגולן. ממולם ישב ד"ר אוריה שביט בסווטשירט והמתין בסבלנות.

כשהדיון עבר לעסוק במאמיני מוחמד הנעלבים באירופה לצד תרבות הפוליטיקלי קורקט הוא העיר שבעיית המסתננים לישראל טרם הופנמה במלואה כי רובם למעשה, מוסלמים. איילה חסון שמעה, התעלמה והסתובבה לשמוע את שלושת הטנורים שהחלו לדקלם חומר מדיון אחר.

למרות הפופולאריות שצברה הסדרה של צבי יחזקאלי (אללה אסאלם) העורכים והפרשנים שעוסקים באקטואליה ממשיכים להתעלם מהדגלים שנרמסים תחת ההמונים. המהגרים המוסלמים הראשונים שהגיעו לאירופה התייחסו לתרבות המערבית כאוויר לנשימה והדור הנוכחי בוחר לאמץ את העלבון המוסלמי העתיק ומוכן לשרוף את המדינה בגלל סרט מטופש על מוחמד.

לאור המצב באירופה, קיימת סבירות שעוד עשרים שנה המסתננים מהדרום ישכחו את מה שערבים מוסלמים עוללו להם באפריקה ובמסע הייסורים בסיני ויפנו את הזעם כנגד מדינת היהודים. לא אופתע אם הם ישרפו וידרשו בשם עלבונם ומעמדם החברתי כלכלי -ובמיוחד העלבון המוסלמי.

לתפיסתנו, זה יהיה חסר צדק והגיון בדיוק כמו השתלשלות האירועים בפיגוע בגבול. הושטת יד מעבר לגדר שנתקלה במטח יריות. עזרה יכולה להתפרש כחולשה רק בעיניו של אוייב מושבע ובדרך האסלאם -כל מה שאינו מוסלמי יש להכניע ולהשפיל.  מטוטלת

המהומות סביב הסרט על מוחמד פרצו בכל מדינה שמוסלמים היגרו אליה בגלל אותה מטוטלת קדומה שנעה על ציר שמצידו האחד גאווה יוקדת -ובקצהו השני עלבון צורב.  הסדרה 'אללה אסלאם' משקפת את תחושת הקיפוח לצד הזלזול בתרבות שאינה מוסלמית, גם כשהיא מכילה ומסייעת.

אין שום דיון בתקשורת הישראלית שמסקר את העולם המוסלמי דרך אותה מטוטלת אדירה שהביאה למותם של מליוני אנשים. יש קונספציה ולפיה יש לעסוק בנושא המסתננים רק דרך שיח פליטות וארגוני סיוע. אף עיתונאי לא עוסק באיום הפונדמליסטי שיצמח בדרום תל אביב למרות המשמעות של מאות אלפי 'נעלבים לאללה' בישראל. גם את סיקור הסכסוך היהודי-ערבי מקבל הציבור הישראלי בכפוף לדוגמה תקשורתית נוקשה.

שלושים שנה עוסקת התקשורת בנושא דרך סוגיית השטחים ללא התייחסות למטוטלת הבלתי מתפשרת שדרכה ניתן להבין את היחס לאחר בעולם המוסלמי. יחס שלא השתנה במהומה לאורך כל ההיסטוריה מאז אותו סירוב יהודי -"לא מעוניינים מוחמד, תודה".