הצו האמוני של השמאל מזווית חדשה

אתם עומדים לפני שינוי תודעתי שיכניס הגיון וסדר בסוגיות פוליטיות ופסיכולוגיות מרתקות. לפני שאתחיל אני רוצה להבהיר שאכן, יש בי טינה כלפי השמאל. היא נוצרה בתהליך הבירור שהעברתי את עצמי. קראתי במשך יותר מ-10 שנים עשרות ספרים, מחקרים, החלטות, הצהרות ופרוטוקולים כדי להבין לעומק את שורש הסכסוך היהודי-ערבי. בתהליך התחדדו עמדות השמאל והשפעתן ומכאן התפתחה סדרת שאלות שליוותה אותי תקופה ארוכה. כל זה אינו פוסל או מתקף את תוצאות המחקר שערכתי אלא נועד להסביר שהמניע לבירור היה ונשאר ניסיון כנה להבין את המתרחש. בשלב זה לא ידעתי דבר על התגלית שאגלה בהמשך.

נקודה חשובה לגבי האידיאולוגיה שאחזה במספר לא מבוטל של אנשים וארגונים ברחבי העולם- חלק מאותם "שמאלנים" נמנה עם הקרובים והיקרים לי ביותר. למעשה אני ממש מוקף בשמאלנים.

מתוך היכרות אינטימית ממושכת עם מאות שנמצאים בדרגות קיצוניות שונות, חשוב לי להבהיר שחלקם לפחות, מאמין בכנות שהרעיונות והעמדות שבם הם אוחזים מוסריים ונכונים. הניסיון שלהם להפוך לאנשים טובים יותר מתבטא כמו כל אמונה אורתודוקסית- בביטוי קבוע של פרקטיקה סדורה. במעגל שמבטא דיעות מסיבות חברתיות וצורך זהותי עסקתי במקומות אחרים.

עניין ראשון, שלום

אתה עומד לפגוש כאן לראשונה את הצגת העיקרון או הכוח המניע באידיאולוגיה של השמאל. עם הצגתו ההדרגתית לצד דוגמאות וביאורים אני צופה שתקדיש תשומת לב מיוחדת לטיעונים ועמדות שתשמע מאנשי שמאל עד שתתחיל לזהות את החוט המקשר. משם זה כבר לא יעצור. חלק מקיסמה של ההבנה האנושית נובע מכך שמדובר בתהליך בלתי רצוני.

ועכשיו לאחר שסיימנו לערוך והדלקנו נרות, אפשר להתחיל.

נעים מאוד: הרווח המשני של משמיעי הטענות והביקורת

קשה לקבוע מה מניעיו של מישהו שמבקר מעשה או אדם אחר. לפעמים הטענה מוצדקת ולפעמים הביקורת שגויה- אך בשניהם -בביקורת וגם בטענה, מסתתר מסר נוסף. כי עצם העלאת הביקורת או הטענה מציבה את המבקר במיקום מוסרי ואכפתי יותר, נקודת תצפית טובה או מקצועית יותר וכו'. עצם העלאת הטענה מציעה עליונות. הפניית הביקורת מניפה את המבקר למקום נעלה ממושא הטענה הודות לכשל לוגי והתניה קלאסית:

אם הם לא בסדר ואני שזה שמצביע על כך- סימן שאני טוב יותר.

הרווח המשני של הביקורת מעניק למאמיני השמאל סיפוק מיידי. היא ממצבת את המבקר שמתריע מפני העוול או הכשל כאחראי שפועל ממישור ערכי גבוה יותר. מאדם כה מפותח אחראי ומודע לא נדרש מאמץ לשיפור ערכיו ושכלול מצפונו.

הצד השני של הצד השני

בניגוד לפרקטיקת הפלפול היהודי שמעידה על בנק ידע עצום ועוצמה מחשבתית המסוגלת להפריד בין דברים, להלחימם מחדש רק כדי לפרום ולהעמיק מחדש, מאמיני השמאל משתמשים בטענה אחת שלא מתפתחת לשום מקום. התחושה שעולה מדיון עם מאמיני שמאל היא ההיפך המושלם ממשחק שחמט.

לרובם אין את היכולת לבחון ולהתמקד בסוגיה המדוברת ולכן די מהר הם עוברים להשלכת טענות סיטונאית. הלהט שמתפתח מהקצב המואץ של הטלת הטענות הופך לוויכוח מרובה רבדים וכיוונים שגם השטן לא מסוגל למצוא בו את ידיו ורגליו. לפיכך, העובדה או הסוגיה המקורית בדיון נשכחים מדעתם ואין חשש שיהרהרו בה בהמשך או יבחנו מחדש את עמדתם.

בדיון על התיישבות ביהודה ושומרון המאמינים יטענו לקיפוח זכויות אדם. כשמעלים אפשרות לשיפור זכויות האדם בסיפוח- הם יטענו שזכותם של הפלסטינים למדינה משלהם. כשדנים בזכותם של יהודים למדינת לאום יהודית עוברים לסכנת הדתה או לטענה שהערבים היו כאן קודם. כשדנים על גירוש הקהילות היהודיות מארצות ערב- (יקהילות שנוסדות הרבה לפני לפני הכיבוש הערבי)- יטענו שזה קרה מזמן ולא רלוונטי. כשמצביעים על כך שהאירוע התרחש לאחר מלחמת השחרור, הם טוענים שלערבים לא היתה ברירה- בגלל הסכסוך. מול שמאלני אין אפשרות לדיון מעמיק מבוסס ויסודי בטענה אחת. הכל מסתחרר ומאיץ עד שגבולות ההגיון נחצים והרגש מתחיל לבעבע.

בדינמיקה הידועה לשמצה, כל עוד המאמין העלה אחרון טענה כלשהי הוא ניצח- גם כשלא התייחס לנקודה עצמה. אפשרות שכיחה נוספת מצד אנשי שמאל לסיום דיונים היא התרסה ללא קשר לנושא הדיון. זה קורה בעיקר כשהתרוקן להם בנק הטענות:

"אתה רציני?" או "מה קרה לך?" כולל "נו באמת!".

כפי שבוודאי שמת לב, לטיעונים מצטרפים טון והבעת פנים שמבטלת ומפקפקת ביכולת השיפוט שלך כאדם חושב. הזלזול באחר ותחושת הרווח מעצם העלאת הטענות משרתים את המאמין לדבוק בכל דיון באותו עקרון פעולה.

הצו האלוהי של מאמיני השמאל

חשוב לזכור שהביקורת והעלאת הטענות הבלתי פוסקת מהווה רק ביטוי אחד של המכנה המשותף. אמנם מדובר בביטוי שכיח למדי אבל הוא אינו המאפיין או המניע הראשי.

בחוט המקשר בין כל הטענות, ההתרסות, הביקורות וההתנהגויות קשה להבחין. במשך שנים ניסיתי לעמוד על קנקנו כדי להגדיר את העיקרון החמקמק שמנחה את מאמיני השמאל. מצד שני, נורא קל לזכור את העיקרון כי הוא ניתן לתמצות במילה אחת.

שלילה

היסוד העיקרי בשמאלניזם נסתר מהעין מפני שהפרקטיקה והביטוי מתפרשים על תחומים וסגנונות בדרכים שקשה לקשר ביניהם. בדקתי ביסודיות את הצו האמוני והוא נכח בכל המקרים- ללא יוצא מהכלל. המאפיין העיקרי של כל מאמין בדת הוא קיום של מצוות השלילה:

  • שלילת האחר
  • שלילת המוסכם
  • שלילת הקיום והקיים

כולנו חווינו זאת באירועים ומינונים שונים. אם נזכרת בשלילת קיומו של הבורא ששמעת לראשונה בגן עדנה – הצדק עימך. זלזול והתרסה פומבית באמונת האחר היא דוגמא לביטוי שלילה קלאסי ונפוץ. מי לא שמע את "איפה היה האלוהים שלך בשואה?" החסימה ברשתות חברתיות היא מאפיין נוסף של מאמיני השמאל ורבים מהם מפרסמים צילום מסך לפעולת השלילה כהוכחה לביטוי העיקרון האמוני.

יש שיטענו שהשלילה היא בעצם ביקורת וניסיון לגיטימי לשינוי חברתי-פוליטי. הנקודה היא שבשמאל לרוב לא מציעים פתרון או דרך לשיפור בעיה קיימת אלא מסתפקים בהטחות חוזרות ונשנות של טענות. ככל שהשמאל מבקר את האחר, הוא צובר יותר אהדה וכוח בקרב מאמינים חדשים וותיקים. התועלת מצדיקה לעיתים גם שימוש בטענות שקריות, סילוף האמת כולל עריכת סרטונים מגמתית כשהכס הקדוש היה ונשאר כותרות שליליות בתקשורת.

  • חיילי צה"ל רוצחים
  • נעצר פלסטיני ללא סיבה
  • טבח חסר מעצורים

כתוצאה ממינון השלילה, זינקה בקרב המאמינים רמת הצביעות הנדרשת לקיום העקרון בתחומי חיים אחרים כפי שכל בר דעת יכול לשער.

רוב מנהיגי השמאל שפועלים "למען" זכויותיהם של ערבים, שחורים, הומואים, מסתננים ומוסלמים מתגוררים בשכונות אמידות מרוחקות ממוקדי החיכוך האלימות והפשיעה. וכך, כשהם ובני משפחותיהם מנותקים מרעש סכנה ולכלוך הם מתריסים על הצורך בקבלת האחר וקוראים לשוויון. הצביעות איננה שמורה למנהיגים בלבד.

פעילי BDS לעולם לא יחרימו מוצרים של Microsoft, Apple או Intel ובטח שלא תרופות ומכשירים מועילים שפותחו ע"י חברות ישראליות. כשמדובר בדברים שעלולים לפגוע בסגנון החיים, העוול שהביא אותם להפגין עם פורעי טיז אל-ח'מאר נגד כוחות הכיבוש הציוני בטל בשישים. הם לא יחרימו מערכת הפעלה ויעברו ללינוקס כי לכוחו של צו אמוני יש גבולות וסייגים.

ושוב איתכם, בלעדיכם

נשוב לעיקרון- ככל שיישוב, ארגון או תחום עסקי בעל נטיה שמאלנית מובהקת- תמצא בו יותר שלילה. כשבוחנים פרמטרים כמו חשיפה (זמן X קהל יעד ) בתקשורת, קשה שלא להבחין בכך. מכל הדמויות והעמדות שמאכלסים את שידורי האקטואליה והחדשות לרוב המצביעים היהודים כמעט ואין ייצוג. מידור עמדותיו של רוב הציבור בולט במיוחד בפריים טיים. יש שיאמרו שטבעי שתקשורת ליברלית תתנגד לעמדות לאומיות אבל השלילה לא פוסחת רק על הימין הציוני. גם ייצוג הולם לערבים שמהווים 20% מאזרחי הארץ לא תמצא וגם לא לרוסים או אתיופים או עובדים זרים. התקשורת מוכיחה שהשלילה מופנית לכל קבוצה שאיננה רצויה בעיני המחנה.

הקיבוצים מהווים הוכחה נוספת לכך שהשלילה מתחזקת ככל שהמעוז האמוני מובהק. בקיבוצים לא מתלהבים מערבים בבריכה ובטח שלא מהאפשרות לקבלם כחברים מן המניין וזאת למרות בקיבוצים מתקיים רוב מוחץ למצביעי שמאל. עשרות שנים שהם מצביעים כאיש אחד בהתרסה נגד מפלגות ימין. אבל ערבים, אצלנו?- לא.

כתומכים וותיקים בזכויות מיעוטים שדוגלים בפלורליזם אין בקיבוצים רבים בעיה למנוע בתי תפילה עבור המיעוט הדתי שמעוניין בכך. מצד שני תמצא אותם בכל ההפגנות ששוללות את המוסכם הנדרש לקיומנו- חוק הלאום, ציונות, הרס בתי מחבלים, גירוש מסתננים, וכמובן גינוי בזמן מבצעים ומלחמות שנועדו לספק ביטחון לאזרחי המדינה.

אחד משיא הצביעות -בעיני לפחות, הוא מימון האיחוד האירופאי של ארגונים ישראלים כמו אסף או המוקד לפליטים. ארגונים שנאבקים במשך שנים להשארת המסתננים בישראל במקום למצוא פתרון במדינה אחרת.

לפני כשנתיים התגלה שהאיחוד האירופאי בעצמו, גוף שמייצג את הנאורות הליברלית, קורא לעידוד המגוון האנושי (Diversity) ואסר בחקיקה על ביקורת נגד קהילות זרות, פעל באופן מנוגד להצהרותיו. במשך שנים האיחוד העביר בחשאי מאות מליוני דולרים לדיקטטורים במדינות צפ' אפריקה כדי לעצור את זרם ההגירה. האיחוד שמימן את פעילות השארת המסתננים בישראל אחראי ישירות לכליאת רבבות אפריקאים במחנות מעצר בתנאים איומים כדי שלא יגיעו לאירופה. רבים מתו כתוצאה מהתנאים הקשים במחנות במרוקו, לוב ואלג'יר אך על רוב המקרים, כמובן שלא תשמע. כי התקשורת בישראל משרתת את ארגוני הסיוע שפועלים נגד מדיניות ההגירה.

ביקורת כמנוף לשיפור

השלילה וביטויה השונים כמו עצומות מחאות ועצרות- לגיטימית כשמדובר בביקורת שנועדה לשפר. מצד שני, דוגמאות לבעיות שהשמאל מבעיר כדלק לשלילה מבלי להציע פתרון עדיף תמצא בשפע:

אנרגיה וזיהום אוויר, ירי טילים מעזה, פקקים, הזקנה במסדרון, האיום האיראני, מצוקת הדיור, יוקר המחיה, העלאות שכר, מאבק האתיופים, התעצמות החיזבאללה ,ארגוני עובדים וכ'ו.

כמעט בכל הנושאים השמאל מסתפק בשלילת הקיים מבלי להעמיד תכנית חלופית או הצעה יישימה עדיפה. נדיר שלטענות השמאל להפניית תקצוב למטרה כלשהי, יצטרפו מקורות מימון. ברור שקיימות מצוקות חברתיות כואבות (בניגוד למחירי הדירות בת"א) וליקויים שדורשים שיפור- על כך אין ויכוח. אך ההבדל בין ביקורת להטחת טענות סיטונאית הוא שהאחרונה נועדה לפורר את האמון בשלטון ואת הזהות הלאומית.

במקום סולידריות, השמאל רומס אותה ע"י יצירת שסעים והבלטת מחלוקות בחברה. גם ללא תואר בהיסטוריה ניתן להבחין שמאבקי השמאל הקלאסיים מתאפיינים בשלילה עזה שהפכה לשנאה.

  • שלילת הדת
  • שלילת הצבא
  • שלילת גברים
  • שלילת המערב
  • שלילת סמלי הלאום
  • שלילת המנהגים והמסורת
  • שלילת אמצעי תחבורה, אנרגיה ומזון
  • שלילת ההיסטוריה, ההסכמות החברתיות והעובדות

השמאלניזם כרעיון חייב גוף קבוצה או רעיון כלשהו כדי לצבור משלילתו כוח כדי לגדול ולהתקיים. לכן במהות, השמאל הוא אידיאולוגיה לעומתית נטולת בסיס שמאפשר פיתוח חברה חופשית ומשגשגת. ללא קיומו של האחר אין למאמין דרך ליישם את עיקר אמונתו- לחסום, להתנשא, לבוז, לנצל, להדיר, להאשים ולהתריס כנגדו טענות. האבסורד מרתק כי שלילת האחר מחייבת כתנאי את קיומו של הקיים. קיום שאותו השמאל מנסה להרוס.

  • התנגדות לציונות וקיומה של מדינת ישראל.
  • שלילת ההתיישבות ביהודה ושומרון.
  • ביטול כוח צבאי וסידורי ביטחון הכרחיים.

בכל האידיאולוגיות שבשמן נהרגו ונרצחו עשרות מליוני אנשים עמדה השלילה כיסוד אמוני מרכזי. בישראל, מאות מעמותות השלילה מסתתרות מאחורי תארים ושמות שהודות לתקשורת מצטיירים בציבור כארגוני מוסריים וחיוביים.

  • בצלם
  • יש דין
  • יש גבול
  • המוקד לפליטים
  • רבנים לזכויות אדם
  • רופאים לזכויות אדם
  • המוקד להגנת הפרט

כבר שנים שפועלים בתוכנו מאות ארגוני שלילה כשרובם המכריע לא מסוגל להציג הישג אחד או נתון בודד שמוכיח מעל לכל ספק שסייעו לקבוצה כלשהי בהיבטי ביטחון, חופש, בריאות וחינוך.

אותי זה די מדהים, במיוחד כשמדובר על מליארדי דולרים שהוזרמו לישראל ממדינות זרות במשך עשרות שנים. עיון בדוחות השנתיים באתר גיידסטאר מגלה שחלק ניכר מתקציבי עמותות השלילה מופנה למשכורות ולפרסום פומבי של… שלילה.

שלילת הציונות וזכותנו למדינה וביטחון לא שיפרה את מצב הערבים במרחב. הסכם אוסלו והטרנספר מעזה העלו את מספר הקורבנות והנפגעים. התנגדות לאכיפת החוק בנגב לא שיפרה את מצב הבדואים. הגבלת כוחות הביטחון לא שיפרה את הביטחון האישי של ערבים ויהודים. התנגדות להקמת יישובים יהודיים לא הצילה ערכי טבע.

שלילה ותמיכה הם בסה"כ צדדיו של אותו מטבע

קל לטעות בטיבו של השמאל. רבים חושבים שמדובר באידיאולוגיה הכרחית שבולמת, מרסנת ומאזנת כוחות נגדיים. אין פלא שמדובר בסברה רווחת. דרך הסיקור התקשורתי של התחום החברתי והפוליטי הביא את הציבור לתפוס את השמאל כחלק ממערכת דואלית. אם אתה בעד שלום תשלול את המלחמה- אם אתה בעד החלשים תחליש את החזקים. השמאל בסה"כ עוזר למוחלש לנצח. כולם אוהבים את האנדרדוג וכל מפיק הוליוודי יסכים איתי.

זה אולי נשמע מוסרי או הגיוני אבל רחוק מהמציאות. השמאל כפי שראית בדוגמאות מעל לא משרת את הרעיונות והדגלים שבהם הוא מנופף אלא משתמש בהם לצבירת כוח. האיחוד האירופאי לא קלט מליוני מהגרים כדי לקדם שוויון הזדמנויות אלא כדי לספק מענה כלכלי לשיעור הילודה הנמוך.

מדינות ותאגידים ממשיכים להתנהג בדרך דורסנית כשהם "רוכשים בתרומות" שתיקה והתעלמות מארגוני שמאל. כל אותם ארגוני סיוע עתירי תקציבים למעשה מתפרנסים מבעיות. האמת המרה היא שאין לשלל העמותות והארגונים שום תמריץ לפתור אותן.

אותו ציבור מוחלש שהשמאל מפגין למענו מנוצל בציניות ולאחר שמתפזר אבק הקרב הצודק וההירואי, המוחלש נשאר בבעיותיו שלרוב רק החריפו. בכל העולם השמאל משתמש ויוצר מחלוקות ובעיות כדלק לצבירת כוח. הפתרונות, השגשוג והפיוס הם האיום והבעיה הגדולה של מאמיני השמאל.

אנשי שמאל שדורשים שקיפות, הכלה, פלורליזם ורב גוניות שוללים יותר מכל כת או אמונה את זכויותיהם של אחרים. השלילה היא הצו האמוני, המניע העיקרי והמכנה המשותף לכל תנועות השמאל בעולם.

רעב בוונצואלה

התשובה לשאלה האם השמאל כתנועה ואידיאולוגיה שיפרה את מצב האנושות טמונה במאות מיליוני מצבות פזורות ברחבי העולם. התמונה האחרונה מוונצואלה שבה אנשים גוועים מרעב בעקבות שלילת הקפיטליזם המערבי.

 

הביאור המלא של הנראטיב הקדוש

הנראטיב הקדוש

את הנראטיב הקדוש המצפה את 12 דיברות השמאל החביב עלי קשה לפספס. הנראטיב שזור בחמישה טיעונים שמולא נאסר-א-דין על שפמו המכובד היה מפטיר לגביהם תוך כדי דרבון סוסתו הצייתנית:
"כמו לתת שרשרת קליפות בצל כמתנה, אין שום תועלת או הגיון בדבר".

לפניכם טיעוני הנראטיב ערוכים ומבוארים בפירוש מלא מן הקל אל הכבד.

1.      הם היו כאן קודם
טיעון 'הקודם' הזה,  שנשמע קצת ילדותי אבל מעורר את אנטנות המוסר בכל אדם, גוזר את הסרט ההיסטורי של ארץ ישראל, משאיר את רובו על רצפת חדר העריכה ומתמקד בפריימים משלהי התקופה הבריטית. בנראטיב הקדוש תהייה התעלמות מוחלטת מהרצף של היישוב היהודי בארץ ישראל באלפיים השנים האחרונות, עוד לפני הכיבוש המוסלמי.

2.      שליטי הארץ
מקור רוב השמות של היישובים הערביים והכפרים בפלסטין הרומית, דרום סוריה הערבית והעותמאנית, או פלסטין הבריטית שנקראת שוב 'ארץ ישראל' הם התנ"ך והשפה העברית. הוכחה שיישוב יהודי תמיד היה כאן, עד הכיבוש המוסלמי.

חלק מהיהודים התאסלמו כדי לשרוד ונשארו. חלק נדדו הלאה בעולם שבו גבולות נתפסו קצת אחרת. לאחר מכן הגיעה תקופת האימפריות עם הגזל והניצול. הנראטיב לא מכיר באפשרות שיהודים ישלטו על עם אחר. באותה נשימה ממשיכים ומהללים כוהני הנראטיב את החברות, התנאים הכלכליים וחיי הרוח שמהם נהנו היהודים תחת הכיבוש מוסלמי של עירק, ירדן, סוריה, מצרים ולבנון, -וכמובן תור הזהב בספרד.

יתכן ותתקל בהשמטה מכוונת של המיסים, הפרעות, ומהות החיים בזבל של מעמד הד'ימי -גם הטלאי הצהוב שיהודים הוכרחו לענוד תחת כיבוש ערבי מוסלמי לא יוזכר. כי לערבים יש זכות לשלוט על אדמה ואוכלוסיות אחרות וליהודים אין.  כי ככה, הם שליטי הארץ.

3.      הכמות
הפעם גוזר הנראטיב את הגירת העבודה הגדולה של ערבים לארץ ישראל בעקבות תנופת ההתיישבות היהודית והכיבוש הבריטי. למרות שכל ספרי המסע והמחקרים מהמאה ה-19 (הבריטים האלה) מצביעים על מקסימום 150,000 ערבים מקומיים, הנראטיב מאמץ מספרים אחרים.

כל מאות אלפי מהגרי העבודה ממדינות ערב, מאסיה ואפריקה, הנוודים ששיפרו אזורי מרעה ונמלטי סכסוכי החמולות משתייכים לפי הנראטיב לאותה ערימת אומללות. אין אבחנה בין אלו שבאמת חיו כאן במשך דורות ובין מי שהגיע לארץ ישראל לפני שלושה דורות בלבד. הכמות מנופחת מעבר לכל מחקר וההפרזה במספרים משמשת להגדלת היקף העוול והמסכנות.

4.      הולדתו (או עצם קיומו) של העם הפלסטיני
יכול להיות שעכשיו יש עם כזה. אבל להט הנראטיב כה צורב עד שהדבר מקשה לתפוס את העובדות. העם הזה נולד מהפניית זעם העולם הערבי כלפי השלטון הקולוניאליסטי בעת סימני ההריון הטריים של מדינת היהודים. לא נכנס לתיאור העיבור הפלסטיני עצמו, אבל האבא והאמא הם לא ממוצא פלסטיני- ולא מארץ הקודש (?More pudding love).

עזמי בשארה טען בעצמו:
"אין אומה פלסטינית, יש רק אומה ערבית".

גם הציטוט של עבדול האדי, נציג הפלסטינים בוועדת פיל:
"אין דבר כזה פלסטין. פלסטין זה שם שהציונים המציאו. הארץ הייתה מאות בשנים חלק מסוריה…הציונים המציאו את זה"

-לא יסבול את להטו של הנראטיב ויתאדה מהתמונה.

נחזור לציבור שבו עוסק הנראטיב הקדוש. אוסף חמולות ללא דגל, הימנון או הנהגה. העם הפלסטיני (אם) קיים כעם- רק בעקבות הפעילות הציונית. זה שהטיעון כנגד קיום מדינה יהודית גולש לדילמות פילוסופיות כנהוג בפרקים נבחרים ממנהרת הזמן (אם לא היתה מדינת ישראל אז לא היו פלסטינים?) מצחיק רק אנשים מסויימים.  את כוהני הנראטיב זה לא מטריד במיוחד.

הגדרתו הלא וודאית של העם הפלסטיני בראיה היסטורית היא אחת הסיבות  שכוהני הנראטיב לעולם יכנו את הסכסוך הערבי-יהודי (שקדם להקמת המדינה שלנו) בשם הסכסוך הפלסטיני- ישראלי.

5.      אזכור השם המפורש
העמוד המרכזי של הנראטיב הקדוש מרכז את לחצי המבנה ותומך בהסתרת האמת וזהות האשמים. הנראטיב מסתיר את אחריות האומה ערבית שפצחה במעשי איבה ולא קיבלה עד היום שום הצעה להסדר. האומה שממשיכה במשך דורות לחנוק בעזרת אונר"א מיעוטים במחנות פליטים. הנראטיב מצניע את תפקידם של הבריטים והצרפתים שניסו לבסס כאן קולוניות גזלניות על חשבון אוכלוסיה עניה ובורה.

לכל אלה אין שום קשר או אחריות לפליטים ולסבל הפלסטיני. כל מלחמה, פיגוע, טבח ופשע מקבלים הבנה ואמפטיה בשל הפשע שבהקמת מדינה ליהודים בלב הישימון שאכן היה כאן. גם חיסולן של הקהילות היהודיות במדינות ערב על ידי הוועד הערבי וצירופם של 900,000 איש ואישה (שישבו בארצות האסלאם עוד לפני הערבים והשלטון המוסלמי) למניין הפליטים לא נכנס בפוקוס המצומצם של עדשת הנראטיב הקדוש.

האחריות והאשמה היוקדת רובצות לפיתחנו על ראשנו וכתפינו. לכינוי עמוד זה של הנראטיב משתמשים מאמיני השמאל במונח שהפך למיתולוגי. מונח המזקק לתוכו צמד רגשות עילאיים -אשמה ותוכחה.

לכן, בספרות המוסר העניפה שיורה מסרים הנוגעים לנראטיב הקדוש תמיד נמצא את המונח "הכיבוש". הכיבוש עוזר לכוהני הנראטיב להגיע בסופו של דבר לרגע האורגזמי, לשיא הדתי ולטיעון שופע הרגש- הטחת גוש אשמה ותוכחה בפני השפוי שניצב מולם – הכיבוש.

השימוש בביטוי יצוץ כמעט בכל הסבר לתופעת טבע אזורית שסופה יהודים מדממים ותשכין סדר והסבר הגיוני ומלמד על הסיבה והמקור לדימום. בעיני מאמינים רבים, הגיית המונח "הכיבוש" בשין שורקנית מעצימה את חן הצדקנות לגבהים בלתי נתפסים. בשילוב הרמת גבות קלה היא מעידה על ייסורי נפש מזככים ודרגת אמונה מפותחת לעומת המשתמשים בביטוי "השטחים" ללא הדגשה וכלאחר יד. ואם חלילה תפלוט לידם 'יהודה ושומרון' – הם מיד יזהו אותך ככופר וזה עלול להגמר בברוגז ואפילו פרצוף לשבועיים- אדיו סנטוס- כי הכיבוש הוא נושא בנטל העיקרי והעמוד המרכזי של מבנה הנראטיב.

נקודה אחרונה להשלמת תיאור מבנה הנראטיב תעסוק בסמל שמתנוסס על ראש גנבי הדעת, דגל פלסטין.

דגל הנראטיב

הבריטים מסתבר, אחראים לא רק על יצירת מדינות וגבולות מנותקים מהקהילות שחיו על האדמות שחשקו, ובמאבקם הערמומי בעותמנאים עודדו את המרד הערבי אלא אף עיצבו לכבודו דגל. מצד אחד הצהרת בלפור ומצד שני הענקת שירותי עיצוב לעם שאלמלא האינטרסים של הוד מלכותה בארץ ישראל, בספק אם כלל היה קיים היום.

יופי נחמה הבנת את התמונה- הבריטים הם שעיצבו את הדגל עם המשולש האדום החוצה את פסי הירוק, הלבן והשחור. את הדגל שמשמש את הנראטיב הקדוש, ארגוני הטרור הרצחניים והעם הפלסטיני עד עצם היום הזה. אכן, בזכות אינספור האירועים המדממים שהתרחשו מאז ימיהם מלאי התהילה כי תרומתם וחוכמתם של אדומי החוטם לעמי האיזור לא תסולא בפז.

שנים עשר הדיברות של השמאל

חופש לבחור
חופש לבחור

את השביל שמקיף את דיברות האמונה המכונה בציבור הרחב 'השמאל' צריך להתחיל מנקודת המוצא, משער הניתוק והבידול. המעבר בשער הבידול משחרר את הנאור הנולד מכבלים מכבידים והוא חווה תחושה של חופש משוחרר. "אני לא יהודי מסורתי ולא מאמין באלוהים, אנ'לא טס לנופשונים בטורקיה, לא קונה איתם בשופרסל ולא בחרתי לשחות בזרם ההיסטורי שלהם. אני פשוט לא הם."

'ההם' לצורך העניין, הם חובשי כיפה, חילונים מעבר לקו הירוק וכל יהודי לא מצביע למפלגות שמאל מסיבות ציוניות והגיון בריא. הקו הירוק הוא קודש הקודשים של השמאל- פולחן טריטוריאלי ואמונה עממית מושרשת. מישהו אמר וככה זה. אף איש שמאל, אינטליגנטי ככל שיהיה לא יכול להסביר מדוע שלום עם הערבים יקרה דווקא בגבולות '67 ולא בגבולות '47 או '647 כשחצי מהערבים מתכוונים ל- '48 והחצי השני לכל פלסטין.  הקיבעון לגבי הגבול הראוי והמתאים לשלום שעלול לפרוץ בכל רגע מאפיין גם את שנים עשר דיברות הדת.

הדיבר הראשון -אשמה

אין מה לפרש כאן, זה שוב היהודים שאשמים בסבל של אחרים.  גם כשאחרים נוהגים באכזריות לא אנושית האשמה תתמקד ביהודי. כן, הוא שיצר מצב שהביא את הקורבן לפעול באופן איום ונורא. כיצד האחר הפך מתוקף ללא מצפון לקורבן? בזכות האשמה. לרוב האשמה מוגשת קרירה בליווי תוכחה יוקדת. אם לא הבנת את גודל האשמה סימן שמשהו מוסרית רקוב אצלך-ואל תצפה להסברים. טיפוח האשמה הכרחי לביסוס השאיפה התמידית לריצוי.

הדיבר השני -התרפסות

מנהג הפגנת התרפסות כלפי העולם הערבי והמערבי כפושע שנתפס בפעם המי יודע כמה בקלקלתו. סוג של 'סלחו לנו אומות נאורות על תרבותנו הלבנטינית והאלימה ועל רמת המוסר הנמוכה הפושה בקרב הצבא והנהגת המדינה'.

המאמינים נוהגים להתחרות ביניהם בביטוי בוז לסמלי המדינה והדת. אמנם ערבים לא יעזו להציג קריקטורה של מוחמד אבל זה לא מפריע למאמין מלהתרפס בפניהם. הפגנת הבוז הוותיקה והשכיחה ביותר היא הסירוב לשרת בצבא. הסירוב לשרת בצבא שנועד להגן על בני כל העדות והגזעים בישראל, הפך לתג זיהוי היסטורי שהמאמין מזכיר ומפרסם מדי פעם כדי להטעין את מעמדו מחדש.

בראיה מוסרית, מומלץ למאמין להתרפס וביזוי סמלים ומנהגים ברבים אף מעצים את החוויה. יש שנשבעים שטעם חזיר שנצלה ביום כיפור משתבח בקירבה לקהילת מאמינים. השיא קשור לאמן שעשה את צרכיו על הדגל באירוע תרבות. כולה בד. וגם היו באירוע רק כמה אלפים- ממש בקטנה.

הדיבר השלישי -הנאורות 

מאמין טיפוסי בדת השמאל משוכנע שעמדותיו וידיעותיו את קורות הסכסוך הערבי ישראלי 'נכונות', מוסריות ומתקדמות מכל תפיסה אחרת -אפילו אם לא קרא ספר או מחקר רציני אחד בנושא. האמונה והשכנוע העצמי בעליונות נובעת מעצם ההשתייכות לכת שחבריה סיגלו ארשת פנים ידענית ושיח שמתיימר להיות אינטלקטואלי. ההשתייכות ומעמדו כנאור מונעים מהמאמין ללמוד עובדות חדשות וחוכמות עתיקות. לכן לא מומלץ לצפות מאדם שמשוכנע שהוא יודע כל להעמיק או לבדוק עובדות ונתונים. הנאורות משמשת כסכר עיקש בפני כל מידע שעלול להפוך את המאמין לספקן או אדם חושב.

הדיבר הרביעי -אישור 

הכמיהה לליטוף ומבט מבין שלא מבני העם הקלוקל שבמקרה המאמין נולד לתוכו. אם אנגלי או צרפתי או כל מערבי ואירופאי סבורים ש'יזראל איז נו גוד' עדיף לרצות אותם מלהפציץ כינוס מחבלים. כלל לא מפריע למאמין שאותן אומות נאורות ממשיכות עד היום הזה בניצול ילידים ברחבי העולם. בזכות הדיבר הקודם, ניתן להסיר את החשש שהמאמין יידרדר עד כדי בדיקת  מניעי מעניקי הליטופים. הדיבר השלישי מונע זאת לחלוטין ובינינו, Morality נשמע יותר מתקדם ממוסר. המימון החיצוני מחו"ל של העמותות שמפוררות את החברה הישראלית מחזק את המאמין שרואה במאות מליוני הדולרים שזרמו לכאן סוג של אישור חיצוני.

הדיבר החמישי -תיוג וזיהוי

את הדיבר החמישי ראוי להסביר על דרך השלילה, כנהוג במחנה: אם יש לך כיפה ואתה משבח מישהו שמזוהה כאיש ימין, הסיכוי לעבוד באחת ממערכות התקשורת או לזכות בפרס על פעילות "תרבותית" בהשוואה לממושקפת שסוגדת לעמוס עוז ומפגינה בבילעין בימי שישי קלוש- מאוד קלוש. התיוג החברתי מאפשר קבלה לארגונים קליקות ומקומות עבודה השמורים למאמינים מוכרים. מאמין שתוייג כמפוקפק נהוג להרחיק ובמקרה שהגזים עורכים לינץ' ציבורי כדי לטהר את השורות. המאמין שחושל לא יבין את הקשר לפאשיזם גם שידרוש לסלק את הימני ההוא מהקיבוץ. התיוג בעל ערך כי הוא עוזר להבדיל בין עמית לאוייב ומונע חלחול של גורמים "בלתי רצויים" או "פחות מתאימים" למעוזות ההשפעה והכוח. לכן רוב פעילותו של המאמין מתמקדת בשימור עדכון והעצמת תיוגו. תיוג הוא כוח ולא צריך לאמץ את המוח כדי להבין אף טענה אם הדובר אינו מתוייג כאיש המחנה.

הדיבר השישי -העלאת קרנו של הנראטיב הקדוש.

ככלל, אני נוטה להעריך אנשים שעושים דברים בתשוקה יוקדת אך אני חושש שבמקרה הנראטיב, גובה הלהבות שיבש אפילו את דעתו של מושא התשוקה בעצמו. לא תמיד הערבים מבינים את כמות המחקרים, הסרטים, ערבי העיון, הכינוסים והשיחות שיהודים מקדישים לנראטיב. שעות של פלפולים עד התעמקות בעדות של מישהו שנראה אמין בסקייפ שפעם הזכיר את סבתו הפליטה שנקברה בונצואלה. נכון שחלק עושה זאת בשכר אבל מי אנחנו שנשפוט את השקיפות או האינטגריטי בדתות אחרות. מיותר לציין שהנראטיב הערבי נחשב כקדוש ולעולם לא ישמש כנושא לבדיחות. בשל רמת הנאורות בכת, הנכבה החליפה את מלחמת העצמאות והפכה לטאבו אטום להומור- או עובדות.

הדיבר השביעי -מציאות היא מצבור נראטיבים שווי ערך

לא משנה באיזה נסיבות או היקף, הנתונים תמיד יועברו לדיבר הראשון ולעולם לא יחלחלו מעבר לשלישי. אין טעם להביא מספרים, לנקוב בתאריכים, לצטט פרוטוקולים של ישיבות והחלטות או להביא תמונות מדממות לאחר ביטויי חיבה עזה מדי של שכנינו השלווים.

שום טענה ונימוק לא תעלה בדל של ספק בליבו של איש שמאל שיסביר בשכנוע עצמי עמוק שמדובר בסיפור אחד מיני רבים לאותו אירוע. עוצמת הבוז לרעיון שקיימת מציאות משותפת ואמת בסיסית סללה את הדרך להבנה למעשי טרור והפצת אנטישמיות יוקדת. בכל מקרה מדובר רק בגרסאות משלל סיפורים מרובים. כך מאות מליוני הדולרים שהוקדשו לרכישת נשק, הכשרת טרוריסטים והוצאה לפועל של אלפי פיגועים, במקום לעזור לפלסטינים -הפכו למאמצי התנגדות הירואיים. כך הפך הטרוריסט ללוחם חופש. המאמין הגמור ינסה לשכנע בתפיסה שאין הבדל ואין נכון או צודק או אמת אחת. תתקדם, הוא יפציר בך.

הדיבר השמיני -רומנטיקה

כמעט ואין מאמין מהשמאל שאינו צורך מינונים אסורים מהרגש הנפלא הזה. פלאח תמים בעל פנים חרושות קמטים ונכדו לצידו, נוהג בכרכרה מאובקת את יבול המסיק על רקע שקיעה אדומה במורדות הרי חברון. הבעיה היחידה של המאמין היא המינון. המאמינים מעדיפים בכל רגע נתון את הרומנטיקה מלהגניב מבט לצללים המאיימים ששוכנים כבדרך קבע בחצרות השכנים. אין זכויות אדם, האישה היא רכוש, הומואים נרצחים ונרדפים ואין משפט צדק. המאמין השרוי בהלך רוח רומנטי עיוור למינוני השוחד, הגאווה הקטלנית, האלימות  ומינון הגוזמאות שיחרפנו כל ילד ערבי. אמנם השימוש ברומנטיקה נחלש מאז שהסוס הוחלף בפנסי אולטרא סגול, חישוקי מגנזיום מכפר סבא ורמקולים אימתניים -אבל אל חשש. הדיבר השנים עשר יסביר לך מדוע הרומנטיקה אחזה באלה שרואים בציצית מפת שולחן פגאנית ובכאפיה ערבית פריט לבוש מתוחכם.

הדיבר התשיעי -מרדנות

פעם לבשו עם מרדנות ג'ינס, ניגנו סביב מדורות ונאמו בלהט על אידיאולוגיה. הבוז לשלטון והסיסטם נחגג בערבי ג'אז ורוק. צעירים מגודלי שיער לעגו למבוגרים חנוטים בחליפות והעלו תהיות שהדהדו מבעד למסכי העשן המתוק. קשה שלא לחבב מרדן ובמיוחד כזה שנלחם תוך סיכון אישי למען משהו טוב יותר. יש בי המון כבוד והערכה לדור שנלחם בקיבעון האירופאי והעדיף להגשים חלומות ציוניים שהיו אלטרנטיבה די נועזת ולעיתים קטלנית. דור שהקים בעבודה קשה ומחיר אישי כבד יישובים ברחבי הארץ וגבולותיה המסוכנים.

הבעיה שבעורקיו של המרדן שמשתף את תותח השמאל התורן בפייסבוק אין טיפת הארד-קור. מעטים מדור המרדנים הנוכחי החזיקו אי פעם טוריה או הזיזו סלעים כבדים בשמש צורבת. למעשה, המרדן משמאל אינו מסכן במעשיו כלום. ברוב המקרים הוא משתמש במרדנות לטובתו כדי להתקבל תפקיד, לזכות בהכרה, פרסים ותקציבים. מאמין מרדן הוא תג זהב- במיוחד כשמדובר ב"אמן". הם לא אחראים לכך שהמרדנות הפכה לעיסוק משתלם. הם פשוט דופקים את השיטה שדפקה אחרים כשהם מציגים את עצמם כדפוקים.

הדיבר העשירי -לוחם השלום

דיבר זה הוא המניע לפעילות בעלת היבטים מוחצנים שמעניקה זהות וטעם לחייו של לוחם השלום -ובנוסף חוסכת ממנו עקמת מספת הפסיכולוג. ראוי לציין שרוח ההקרבה במחנה שכיחה למדי. ליתר דיוק -המאמין מוכן להילחם גם על חשבונו של זה שהוא אמור להפחית מסבלו. הסובל עלול למלמל מדי פעם תהיות לגבי הטעם שבמאבק אבל לרוב, רק לאחר שנים יבין ששימש ככלי שנועד להציג את המאמין בתור "לוחם שלום". אף אחד מהם לא שאל את הבדואים אם הם רוצים "לוחמי שלום" שהגיעו מאירופה להפגין נגד קבלת המגרשים והבתים בחינם (ע"ע תכנית פראוור שהם כה גאים בחיסולה) שלא לדבר על המענק הנאה. מדובר בלוחמי שלום חסרי פחד- או התחשבות בזולת.

הדיבר האחד עשר -סקס

החיפוש אחר שותפים לסקס די תקין ובניגוד לשאר הדיברות שכיח בקרב קהלים רבים. יש שמחפשים בברים ומועדונים, אחרים מחפשים פרטנר באינטרנט, בטניס זוגות וריקודי עם. אבל אם ניחנת בכושר רטורי מרשים וזקן מדובלל, הסיכוי לסטוץ בכינוס עיוני או ערב תרבותי של הכת עולה בצורה משמעותית. בבני עקיבא זה לא יעבוד כי ימניות מפתיעות בשאלות והן לא תמיד זורמות. למפגשי השמאל לנואם המוכשר יש בהחלט סיבות להתמיד- ולהגיע. ממש, וכמה שיותר.

הרי אין כמו לחמוק לכיוון החדרים בסמינר קייצי על כיבוש דיר-חרטתה בגבעת חביבה עם החמודה שלא עושה בית שחי. אך למרבה הצער בגלל הדיבר השני, השיוויון בנושא שמור רק למוסלמים ההטרוסקסואלים שבחבורה.

הביטוי העתיק ביותר לדו קיום לא יתרחש עם מוסלמיות מחשש לשלומן- וכמובן לשלומו של הנאור הנאיבי. מי שהרוויח בגדול הם ערבים קומוניסטים שדפקו את הסיסטם כהוגן. במיוחד אלה שנישאו למספר ערביות ובגדו בהמשך עם שמאלניות מחד"ש. אי אפשר שלא להשתאות עד כמה המאמינים  הערביים מוכנים להקריב למען המהפיכה.

הדיבר השנים  עשר (שעליו אסור לדבר)
בדיבר זה מצטרפים התופים והזרקור סורק בחשיכה אחר הדיבר אחרון, הסמוי מעין הציבור. על דיבר זה הטילו כוהני הדת להתענות בסתר מאחורי מסך ענק ולהמתין. הופעת הדיבר מהממת בכל פעם את המאמינים כי למרות השמועות שטוענות שמסתתר שם שד, מדובר בעצם בגברת.

פגשתם בה באירועים היסטוריים, מחזות מפורסמים ונאומים חוצבי להבות.
קבלו אותה במחיאות כפיים- מדאם גזענות!

הכוהנים מצביעים עליה בזעם קנאי כשהיא נמלטת להופיע במקומות אחרים. מדאם גזענות הנערצת היא חיית פרא אמיתית. הגזענות היא הדיבר האסור. הטאבו האפל של מאמיני השמאל.

בשמאל לא רואים ערבים אלא מדמיינים דמויות (ראה דיבר שמיני). הם לא מבינים ערבית ולכן מתעלמים או מסלפים את משמעות הדברים. אנשי שמאל לא מכירים את הקוראן ולא את פשר הקודים של התרבות המוסלמית-ערבית. הם לא תופסים את משמעות העבר האימפריאליסטי המפואר לעומת תחושת החידלון הנוכחית. זו הסיבה לקמפיין ההפחדה שמאחורי מנטרת "שתי מדינות לשני עמים". בגללה לא שואלים את ערביי יהודה ושומרון אם הם מעדיפים ממשלת פת"ח או חמאס או חס ושלום- ממשלה ישראלית.

הם גם לא מבינים את הצורך בסיפורים, את ההסכמה בשתיקה וההנהון מהנימוס גם כשהתשובה שלילית. ברגע שחצו את שער הבידול והניתוק שנאת הגזע מונעת מהם להבין או להכיר את האחר.

כשמאמין נפגש עם ערבי לעולם המבט יהיה מתנשא או מושפל, משקף נדנדה בלתי פוסקת של עליונות לצד רגשות אשמה והתרפסות. במפגשים משמעותיים יתגלו במהרה אי הסכמות לצד פערים לנוכח ציפיות והשערות בלתי מבוססות שמקורן בבורות.

רוב מאמיני השמאל סובלים מגזענות שמקשה עליהם להביט לערבי בגובה העיניים-כמו שבני אדם אמורים להתבונן אחד בשני. הם לא רוצים אותם כשכנים, נרתעים מלצרף אותם כשותפים או כבני זוג ולא מסוגלים להתנהג אליהם כמו לאדם מערבי. הגזענות מופיעה אצל המאמינים ברגע שהליהוג הצדקני נאלם דום.

הגזענות המתנשאת היא הסיבה שלמאמין אין ציפיה שערבים ינהגו בחמלה באחריות או יושרה. אפילו לא כלפי אחיהם.

 

כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי, וְאָנֹכִי לֹא-אֶהְיֶה לָכֶם.