התנתקות לילדים

משווקים לנו כבר שנים שיש פתרון לבעיה עם הפלסטינים. חלק מהנראטיב ושנים עשר הדיברות של השמאל, קוראים לפתרון התנתקות. ברגע שיש התנתקות אין בעיה. כמה קל ככה פשוט: צא מהאדמה ותן לי לעבד את הזיתים וקבל שקט וביטחון.

יותר פשוט מזה ?
הנה שלושת העיקרים של האני מאמין המדיני שגיבשתי בנושא הסוגיה הפלסטינית. הם יותר פשוטים מההסברים המפותלים שתשמעו מכל "אוטוריתה הומאנית" לגבי התנתקות:
1. אין סכסוך ישראלי – פלסטיני, אלא סכסוך ערבי-ישראלי
2. שטח אף פעם לא היה לב הסכסוך, אלא רק התירוץ
3. העימות עם הפלסטינים התחיל (ויסתיים) בפערים וההבדלים בתרבות, דת וחינוך

הסכסוך הוא ערבי ישראלי
עוד מן זמאן, בזמן הטורקים ואחרי זה הבריטים, מי שרצה כאן מדינה ושלטון ערבי היו מנהיגים ממדינות ערב ולא העם הפלסטיני. לעם הפלסטיני לא היו יומרות בנושא שלא לדבר על מוסדות, מנהיגות, המנון, דגל, מסורת בלעדית, פרקטיקה רוחנית או תפיסת עצמם כעם שמנותק מהאומה הערבית. אין שום אסמכתא שכזאת, בשום שפה.

מדינות ערב הם שהקימו את ארגוני ההתנגדות, ארגוני החופש, ו"לוחמי הצדק" והם שהביאו ללידת הפת"ח, לחמאס, לחיזבאללה, ולכל ארגון חופש מוסלמי שמנגח את ישראל בגלל "הסבל הפלסטיני". סבל שמדינות ערב מחריפות ע"י שלילת זכויות אזרחיות וקיפוח מכוון של אוכלוסיה פלסטינית כדי לנגח את ישראל בזירה הפוליטית מדינית ובעזרת "טרור עממי".

איך מקימים ארגון טרור עממי? מחנכים לשינאה נותנים קצת כסף לשליחי אידיאולוגים ויש תנועת התנגדות, לא מסובך. סכסוך ערבי ישראלי קיים והוא מדמם כבר מאה שנה, סכסוך פלסטיני – ישראלי? לא ממש.

שטח הוא לא העניין
נתון: אבותיהם של יותר מ 50% מהפלסטינים שנמצאים כיום בגדה ובישראל לא חיו כאן לפני 200 שנה. רובם הגיעו כחלק מהגירת עבודה ששטפה את העולם כחלק מהשפעות המהפיכה התעשייתית. היו כאן תושבי קבע מעטים שחיו והתנהלו ברמת הכפר. הבדואים לא נחשבו כתושבי קבע והבריטים והטורקים לרוב לא אישרו את בעלות על אדמות שבהם חנו בנדידת עדריהם.

הבריטים טבחו בהם במשפטי שדה איומים, אבל זה לא לב העניין. אם הערבים היו רוצים שטח אדמה כמו שמקימי מדינת ישראל רצו כדי לקיים מדינה יהודית או סתם חיי רווחה לפליטים, הם היו עושים זאת מזמן. 50% מהפלסטינים המקומיים נדדו לכאן מארצות אחרות בגלל סכסוכי חמולות, בצורות ואפשרויות עבודה טובות יותר (בגלל שהגיעו לפלסטינה היהודים) בשביל קצת לחם. אדמה היא לא העניין. יש במדינות ערב מרחבים נטושים, בדיוק כמו שהיו כאן לפני בואם של החלוצים.

טיעון המקומות קדושים מגוחך. שיוך אתרים קדושים של דתות אחרות למרות שמוחמד לא ביקר בהר הבית, לא נלחם כאן, לא עבר כאן ולא הזכיר את המקום בקוראן מתרחש בכל מקום שבו האסלאם שולט. אם האדמה היתה של הצלבנים- אפשר תמיד לנכס אותה ולקדש אותה. הכבוד הערבי קובע שאסור שלאחרים יהיה גדול יותר. זה קורה בכל מקום שבו אתרי קדושה של דתות אחרות עוברים לידיים מוסלמיות.

לא השתכנעתי ולא התרשמתי שמדובר בכמיהה לשלום שנחסמה רק בגלל סוגיות האדמה. העובדות מצביעות על הנטיה המוסלמית למונומנטציה (יש לי הכי גדול) והתוצאות העגומות – על הלכות המשא ומתן במזרח התיכון והעולם הערבי.

הסכסוך חי בחינוך
מי שמחנך לגזענות ולשנאת האחר במינונים שגבלס לא העז לחלום עליהם הוא השלטון הערבי והפלסטיני. חינוך שמסרס כל אפשרות שהדורות הבאים של ערבים יוכלו בכלל לראות בנו בני אנוש. זאת הבבואה שלנו כפי שמשתקפת בעולמו הפנימי של ילד ערבי: גנבנו אדמה במירמה ואנסנו אדמת קודש מוסלמית. אנחנו, ילדינו ונשותינו שותי דם, רוצחי ילדים חסרי לב, עושקי כבוד וחברים של השטן.

זאת התמונה שמצטיירת לכל ילד ערבי כתוצאה ממערכת החינוך, התקשורת, אנשי הרוח וחבורת ה"אינטלקטואלים" הערבים. לא משנה כמה אדמה נחזיר, את התמונה הזאת לא נצליח להוציא להם מהראש. גם לא הם. אף אחד לא יכול לעקור את ההשפעה הזאת. גבולות המדינה שלנו על גבי המפות בשיעורי הגאוגרפיה שלהם. לא צפון תל אביב ולא הגולן ולא נגב. לא שמאל ולא ימין- אנחנו לא קיימים כאן ולא הקמנו כאן כלום. מי שמתעלם מהיבט האדמה, הדת והחינוך ותומך בהתנתקות ישראלית כפתרון להסדר שלום עם העולם הערבי חי באספמיה ועלול לראות אותה בקרוב.