הצו האמוני של השמאל מזווית חדשה

פוסט על המניע הנסתר שיכניס הגיון וסדר בסוגיות פוליטיות ופסיכולוגיות מרתקות. לפני שאתחיל אני רוצה להבהיר שאכן, יש בי טינה כלפי השמאל. היא נוצרה בתהליך הבירור שהעברתי את עצמי. קראתי במשך יותר מ-10 שנים עשרות ספרים, מחקרים, החלטות, הצהרות ופרוטוקולים כדי להבין לעומק את שורש הסכסוך היהודי-ערבי. בתהליך התחדדו עמדות השמאל והשפעתן ומכאן התפתחה סדרת שאלות שליוותה אותי תקופה ארוכה. כל זה אינו פוסל או מתקף את תוצאות המחקר שערכתי אלא נועד להסביר שהמניע לבירור היה ונשאר ניסיון כנה להבין את המתרחש. בשלב זה לא ידעתי דבר על התגלית שאגלה בהמשך.

נקודה חשובה לגבי האידיאולוגיה שאחזה במספר לא מבוטל של אנשים וארגונים ברחבי העולם- חלק מאותם "שמאלנים" נמנה עם הקרובים והיקרים לי ביותר. למעשה אני ממש מוקף בשמאלנים.

מתוך היכרות אינטימית ממושכת עם מאות שנמצאים בדרגות קיצוניות שונות, חשוב לי להבהיר שחלקם לפחות, מאמין בכנות שהרעיונות והעמדות שבם הם אוחזים מוסריים ונכונים. הניסיון שלהם להפוך לאנשים טובים יותר מתבטא כמו כל אמונה אורתודוקסית- בביטוי קבוע של פרקטיקה סדורה. במעגל שמבטא דיעות מסיבות חברתיות וצורך זהותי עסקתי במקומות אחרים.

עניין ראשון, שלום

אתה עומד לפגוש כאן לראשונה את הצגת העיקרון או הכוח המניע באידיאולוגיה של השמאל. עם הצגתו ההדרגתית לצד דוגמאות וביאורים אני צופה שתקדיש תשומת לב מיוחדת לטיעונים ועמדות שתשמע מאנשי שמאל עד שתתחיל לזהות את החוט המקשר. משם זה כבר לא יעצור. חלק מקיסמה של ההבנה האנושית נובע מכך שמדובר בתהליך בלתי רצוני.

ועכשיו לאחר שסיימנו לערוך והדלקנו נרות, אפשר להתחיל.

נעים מאוד: הרווח המשני של משמיעי הטענות והביקורת

קשה לקבוע מה מניעיו של מישהו שמבקר מעשה או אדם אחר. לפעמים הטענה מוצדקת ולפעמים הביקורת שגויה- אך בשניהם -בביקורת וגם בטענה, מסתתר מסר נוסף. לפיו, עצם העלאת הביקורת או הטענה מציבה את המבקר במיקום מוסרי ואכפתי יותר, בנקודת תצפית טובה או מקצועית יותר וכו'. עצם העלאת הטענה מציעה עליונות. הפניית הביקורת מניפה את המבקר למקום נעלה ממושא הטענה הודות לכשל לוגי והתניה קלאסית:

אם הם לא בסדר ואני שזה שמצביע על כך- סימן שאני טוב יותר.

הרווח המשני של הביקורת מעניק למאמיני השמאל סיפוק מיידי. היא ממצבת את המבקר שמתריע מפני העוול או הכשל כמבוגר האחראי שפועל ממישור ערכי גבוה יותר. ההתניה הנוספת היא שמאדם מפותח אחראי ומודע לא נדרש מאמץ לשיפור ערכיו ושכלול מצפונו. עד כאן לגבי הרווח המשני.

הצו האלוהי של מאמיני השמאל

חשוב לזכור שהביקורת והעלאת הטענות הבלתי פוסקת מהווה רק ביטוי אחד של המכנה המשותף. אמנם מדובר בביטוי שכיח למדי אבל הוא אינו המאפיין או המניע הראשי.

בחוט המקשר בין כל הטענות, ההתרסות, הביקורות וההתנהגויות קשה להבחין. במשך שנים ניסיתי לעמוד על קנקנו כדי להגדיר את העיקרון החמקמק שמנחה את מאמיני השמאל. מצד שני, נורא קל לזכור את העיקרון כי הוא ניתן לתמצות במילה אחת.

שלילה

היסוד העיקרי בשמאלניזם נסתר מהעין מפני שהפרקטיקה והביטוי מתפרשים על תחומים וסגנונות בדרכים שקשה לקשר ביניהם. בדקתי ביסודיות את הצו האמוני והוא נכח בכל המקרים- ללא יוצא מהכלל. המאפיין העיקרי של כל מאמין בדת הוא קיום של מצוות השלילה:

  • שלילת האחר
  • שלילת המוסכם
  • שלילת הקיום והקיים

כולנו חווינו זאת באירועים ומינונים שונים. אם נזכרת בשלילת קיומו של הבורא ששמעת לראשונה בגן עדנה – הצדק עימך. זלזול והתרסה פומבית באמונת האחר היא דוגמא לביטוי שלילה קלאסי ונפוץ. מי לא שמע את "איפה היה האלוהים שלך בשואה?" החסימה ברשתות חברתיות היא מאפיין נוסף של מאמיני השמאל ורבים מהם מפרסמים צילום מסך לפעולת השלילה כהוכחה לביטוי העיקרון האמוני.

יש שיטענו שהשלילה היא בעצם ביקורת וניסיון לגיטימי לשינוי חברתי-פוליטי. הנקודה היא שבשמאל לרוב לא מציעים פתרון או דרך לשיפור בעיה קיימת אלא מסתפקים בהטחות חוזרות ונשנות של טענות. ככל שהשמאל מבקר את האחר, הוא צובר יותר אהדה וכוח בקרב מאמינים חדשים וותיקים. התועלת מצדיקה לעיתים גם שימוש בטענות שקריות, סילוף האמת כולל עריכת סרטונים מגמתית כשהכס הקדוש היה ונשאר כותרות שליליות בתקשורת.

  • חיילי צה"ל רוצחים
  • נעצר פלסטיני ללא סיבה
  • טבח חסר מעצורים

כתוצאה ממינון השלילה, זינקה בקרב המאמינים רמת הצביעות הנדרשת לקיום העקרון בתחומי חיים אחרים כפי שכל בר דעת יכול לשער.

רוב מנהיגי השמאל שפועלים "למען" זכויותיהם של ערבים, שחורים, הומואים, מסתננים ומוסלמים מתגוררים בשכונות אמידות מרוחקות ממוקדי החיכוך האלימות והפשיעה. וכך, כשהם ובני משפחותיהם מנותקים מרעש סכנה ולכלוך הם מתריסים על הצורך בקבלת האחר וקוראים לשוויון. הצביעות איננה שמורה למנהיגים בלבד.

פעילי BDS לעולם לא יחרימו מוצרים של Microsoft, Apple או Intel ובטח שלא תרופות ומכשירים מועילים שפותחו ע"י חברות ישראליות. כשמדובר בדברים שעלולים לפגוע בסגנון החיים, העוול שהביא אותם להפגין עם פורעי טיז אל-ח'מאר נגד כוחות הכיבוש הציוני בטל בשישים. הם לא יחרימו מערכת הפעלה ויעברו ללינוקס כי לכוחו של צו אמוני יש גבולות וסייגים.

ושוב איתכם, בלעדיכם

נשוב לעיקרון- ככל שיישוב, ארגון או תחום עסקי בעל נטיה שמאלנית מובהקת- תמצא בו יותר שלילה. כשבוחנים פרמטרים כמו חשיפה (זמן X קהל יעד ) בתקשורת, קשה שלא להבחין בכך. מכל הדמויות והעמדות שמאכלסים את שידורי האקטואליה והחדשות לרוב המצביעים היהודים כמעט ואין ייצוג. מידור עמדותיו של רוב הציבור בולט במיוחד בפריים טיים. יש שיאמרו שטבעי שתקשורת ליברלית תתנגד לעמדות לאומיות אבל השלילה לא פוסחת רק על הימין הציוני. גם ייצוג הולם לערבים שמהווים 20% מאזרחי הארץ לא תמצא וגם לא לרוסים או אתיופים או עובדים זרים. התקשורת מוכיחה שהשלילה מופנית לכל קבוצה שאיננה רצויה בעיני המחנה.

הקיבוצים מהווים הוכחה נוספת לכך שהשלילה גוברת ככל שהמעוז מאוכלס באנשי שמאל מובהקים. בקיבוצים לא מתלהבים מערבים בבריכה ובטח שלא מהאפשרות לקבלם כחברים מן המניין וזאת למרות בקיבוצים מתקיים רוב מוחץ למצביעי שמאל. עשרות שנים שהם מצביעים כאיש אחד בהתרסה נגד מפלגות ימין. אבל ערבים, אצלנו?- לא.

כתומכים וותיקים בזכויות מיעוטים שדוגלים בפלורליזם בקיבוצים מונעים הקמת בתי תפילה עבור המיעוט היהודי- דתי שמעוניין בכך. מצד שני תמצא אותם בכל ההפגנות ששוללות את המוסכם הנדרש לקיומנו- חוק הלאום, ציונות, הרס בתי מחבלים, גירוש מסתננים, תוצאות בחירות לא רצויות וכמובן גינוי בזמן מבצעים ומלחמות שנועדו לספק ביטחון לאזרחי המדינה.

ביקורת כמנוף לשיפור

השלילה וביטויה הדמוקרטיים המגוונים כמו עצומות מחאות ועצרות- רצויה ולגיטימית כשמדובר בביקורת שנועדה לשפר. מצד שני, דוגמאות לבעיות שהשמאל מבעיר כדלק לשלילה מבלי להציע פתרון עדיף תמצא בשפע:

אנרגיה וזיהום אוויר, ירי טילים מעזה, פקקים, מחזור, הזקנה במסדרון, האיום האיראני, מצוקת הדיור, יוקר המחיה, העלאות שכר, מאבק האתיופים, התעצמות החיזבאללה ,ארגוני עובדים וכ'ו.

כמעט בכל הנושאים השמאל מסתפק בשלילת הקיים מבלי להעמיד חלופה. נדיר שלטענות השמאל להפניית תקצוב למטרה כלשהי יצטרפו מקורות מימון. ברור שקיימות מצוקות חברתיות כואבות (בניגוד למחירי הדירות בת"א) וליקויים שדורשים שיפור- על כך אין ויכוח. אך ההבדל בין ביקורת להטחת טענות סיטונאית הוא שהאחרונה מפוררת את האמון בשלטון ואת הזהות הלאומית.

במקום להגביר סולידריות בעיתות משבר, השמאל רומס אותה ע"י העמקת שסעים והבלטת מחלוקות בחברה. גם ללא תואר בהיסטוריה ניתן להבחין שמאבקי השמאל הקלאסיים מתאפיינים בשלילה עזה שהפכה לשנאה.

  • שלילת הדת
  • שלילת הצבא
  • שלילת גברים
  • שלילת המערב
  • שלילת סמלי הלאום
  • שלילת המנהגים והמסורת
  • שלילת אמצעי תחבורה, אנרגיה ומזון
  • שלילת ההיסטוריה, ההסכמות החברתיות והעובדות

השמאלניזם כרעיון חייב גוף קבוצה או רעיון כלשהו כדי לצבור משלילתו כוח כדי לגדול ולהתקיים. לכן במהות, השמאל הוא אידיאולוגיה לעומתית נטולת בסיס שמאפשר פיתוח חברה חופשית ומשגשגת. ללא קיומו של האחר אין למאמין דרך ליישם את עיקר אמונתו- לחסום, להתנשא, לבוז, לנצל, להדיר, להאשים ולהתריס כנגדו טענות. האבסורד מרתק כי שלילת האחר מחייבת כתנאי את קיומו של הקיים. קיום שאותו השמאל מנסה להרוס.

  • התנגדות לציונות וקיומה של מדינת ישראל.
  • שלילת ההתיישבות ביהודה ושומרון.
  • ביטול כוח צבאי וסידורי ביטחון הכרחיים.

בכל האידיאולוגיות שבשמן נהרגו ונרצחו עשרות מליוני אנשים עמדה השלילה כיסוד אמוני מרכזי. בישראל, מאות מעמותות השלילה מסתתרות מאחורי תארים ושמות שהודות לתקשורת מצטיירים בציבור כארגוני מוסריים וחיוביים.

  • בצלם
  • יש דין
  • יש גבול
  • המוקד לפליטים
  • רבנים לזכויות אדם
  • רופאים לזכויות אדם
  • המוקד להגנת הפרט

כבר שנים שפועלים בתוכנו מאות ארגוני שלילה כשרובם המכריע לא מסוגל להציג הישג אחד או נתון בודד שמוכיח מעל לכל ספק שסייעו לקבוצה כלשהי בהיבטי ביטחון, חופש, בריאות וחינוך.

אותי זה די מדהים, במיוחד כשמדובר על מליארדי דולרים שהוזרמו לישראל ממדינות זרות במשך עשרות שנים. עיון בדוחות השנתיים באתר גיידסטאר מגלה שחלק ניכר מתקציבי עמותות השלילה מופנה למשכורות ולפרסום פומבי של… שלילה.

שלילת הציונות וזכותנו למדינה וביטחון לא שיפרה את מצב הערבים במרחב. הסכם אוסלו והטרנספר מעזה העלו את מספר הקורבנות והנפגעים. התנגדות לאכיפת החוק בנגב לא שיפרה את מצב הבדואים. הגבלת כוחות הביטחון לא שיפרה את הביטחון האישי של ערבים ויהודים. התנגדות להקמת יישובים יהודיים לא הצילה ערכי טבע.

שלילה ותמיכה הם בסה"כ צדדיו של אותו מטבע

קל לטעות בטיבו של השמאל. רבים חושבים שמדובר באידיאולוגיה הכרחית שבולמת, מרסנת ומאזנת כוחות נגדיים. אין פלא שמדובר בסברה רווחת. דרך הסיקור התקשורתי של התחום החברתי והפוליטי הביא את הציבור לתפוס את השמאל כחלק ממערכת דואלית. אם אתה בעד שלום תשלול את המלחמה- אם אתה בעד החלשים תחליש את החזקים. השמאל בסה"כ עוזר למוחלש לנצח. כולם אוהבים את האנדרדוג וכל מפיק הוליוודי יסכים איתי.

זה אולי נשמע מוסרי או הגיוני אבל רחוק מהמציאות. השמאל כפי שראית בדוגמאות מעל לא משרת את הרעיונות והדגלים שבהם הוא מנופף אלא משתמש בהם לצבירת כוח. האיחוד האירופאי לא קלט מליוני מהגרים כדי לקדם שוויון הזדמנויות אלא כדי לספק מענה כלכלי לשיעור הילודה הנמוך.

מדינות ותאגידים ממשיכים להתנהג בדרך דורסנית כשהם "רוכשים בתרומות" שתיקה והתעלמות מארגוני שמאל. כל אותם ארגוני סיוע עתירי תקציבים למעשה מתפרנסים מבעיות. האמת המרה היא שאין לשלל העמותות והארגונים שום תמריץ לפתור אותן.

אותו ציבור מוחלש שהשמאל מפגין למענו מנוצל בציניות ולאחר שמתפזר אבק הקרב הצודק וההירואי, המוחלש נשאר בבעיותיו שלרוב רק החריפו. בכל העולם השמאל משתמש ויוצר מחלוקות ובעיות כדלק לצבירת כוח. הפתרונות, השגשוג והפיוס הם האיום והבעיה הגדולה של מאמיני השמאל.

אנשי שמאל שדורשים שקיפות, הכלה, פלורליזם ורב גוניות שוללים יותר מכל כת או אמונה את זכויותיהם של אחרים. השלילה היא הצו האמוני, המניע העיקרי והמכנה המשותף לכל תנועות השמאל בעולם.

רעב בוונצואלה

התשובה לשאלה האם השמאל כתנועה ואידיאולוגיה שיפרה את מצב האנושות טמונה במאות מיליוני מצבות פזורות ברחבי העולם. התמונה האחרונה מוונצואלה שבה אנשים גוועים מרעב בעקבות שלילת הקפיטליזם המערבי.

גולדה | סרט דוקומנטרי שקבר סופית את היושרה

שיחה בין ראש הממשלה הגב' גולדה מאיר לשגריר ישראל בארה"ב יצחק רבין, בטיסה ממילווקי לניו יורק.

בעשור האחרון בוער בי רצון עז להבין את מחדל יום כיפור. קראתי עשרות ספרים, מחקרים, פרוטוקולים של ישיבות קבינט וצפיתי בסרטי תעודה וקרבות. מתוך שלל הדמויות שכיכבו במלחמה התגבשה בי סימפטיה כלפי מספר אנשים שפעלו בעיני לפחות, ללא דופי. ביניהם ניתן למנות את דדו , גולדה, יואל בן פורת (מודיעין) צבי זמיר- ראש המוסד ואחרים. כולם התנגדו, קראו תיגר או פקפקו במה שמכונה כיום, הקונספציה.

גולדה בעלת הקול הצרוד מהסיגריה הנצחית שאחזה, המבטא האמריקאי והעיניים הנבונות מזכירה את סבתי עליה השלום ואני אוהב לצפות בראיונות עימה. לכן שמחתי על שידור הסרט הדוקומנטרי בעל השם המינימליסטי והמבטיח- גולדה. מדובר בחומר ארכיוני שמשום מה התאגיד הציבורי שלנו לא איתר במשך שנים. לקטע שהוקלט אך לא שודר, נוספו ראיונות שונים שנערכו ושובצו בסרט מחדש. צפיתי בו פעמיים- בעיקר כי כעסתי. כל כך כעסתי שחזרתי לכתוב בבלוג אחרי שנים של דומיה.

בכנות, הייתי שמח לצפות בראיונות שלא הכרתי עם גולדה אבל ללא עריכה ותוספות. לאכזבתי כפי שצפיתי, היוצרים ניסו לשקף במימון הקרנות, תפיסה פוליטית במקום להעשיר את הצופה בתובנות היסטוריות. זה מתחיל בבחירת המרואיינים ומסתיים בבימוי ובעריכה. העורכים התמקדו בקטעי הראיונות שנועדו לשרת את הדיבר הראשון – אשמת היהודי.

לפי אותה מוסכמה, האשמה בפריצת מלחמת יום כיפור איננה של האמריקאים והסובייטים שרצו למכור נשק ולקבל גישה לנפט מוזל וגם לא היוזמה המלחמתית של סאדאת חובב המשטר הנאצי, אלא סירובה של גולדה להצעות שלום. אילו היתה מקבלת אחת מהן המלחמה היתה נמנעת וחיי אלפי הרוגים היו נחסכים.

המסר העיקרי של יוצרי הסרט הלא דוקומנטרי "גולדה", גובר על העובדות, על תשובותיה ועדותה שהופרעו שוב ושוב בקטעים המבוימים והערוכים. לפני שאעסוק בדמויות שנבחרו, כדאי להסביר קצת על טיבן של "יוזמות השלום המצריות" שמהוות את הבסיס לאשמתה של גולדה שעולה מהסרט.

משא ומתן ישיר 

גולדה תיעבה ובצדק את ההתערבות הזרה של האמריקאים והרוסים ביחסים המתוחים שבין מדינות ערב וישראל. היא הבינה שמבחינת המעצמות היהודים והערבים משמשים כפיונים במלחמת האינטרסים שבין ברית המועצות למערב. הנפט, נתיבי התובלה ומכירות הנשק עמדו כמו היום, בראש השיקולים. הלחצים המדיניים, כמו אלה שהופעלו ע"י בריטניה וצרפת (מעצמות לשעבר) במבצע קדש לא היו חדשים עבורה ועדיין היו כבדים. נציגי ברית המועצות ובעיקר ארצות הברית הפצירו ואיימו שמוטב לה להיכנס למשא ומתן עם המצרים.

דווקא בגלל הלחץ התעקשה גולדה על רצונה לקיים משא ומתן ישיר עם הערבים. שיח ישיר וכנה ללא מתווכים שילחצו על הצדדים לחתום על הסכם לא מוסכם. הסכם שלא נרקם מאינטרס אמיתי לא יאריך ימים. ברור היה לה שסופו של הסכם כזה במלחמה נוספת ואולי סכנה קיומית נוספת למדינה הצעירה. על התעקשותה שילמה כשקיסינג'ר הנכלולי עיכב את משלוחי הנשק במהלך המלחמה.

אלה שרואים בהתעקשותה של גולדה לדחות את לחץ המעצמות כנטיה לוחמנית ויהירה נוטים להמעיט בחשיבותן או פשוט לשכוח מהיוזמות הישראליות לשלום באותן שנים. גולדה העבירה הצעות למשא ומתן ישיר המבוסס על אמון שנבנה בשלבים כולל הצעה דרך המתווך הגרמני שלא היה נגוע באינטרסים כבדי משקל.

אותם אלה שמאמינים שיהודים אשמים תמיד, מסרבים להבין את ההיגיון לפיו פעלה גולדה -אך זה לא מנע מהם לאמץ בחום את המודל המדורג המוכר כ- "עזה ויריחו תחילה" בהסכם אוסלו. כמובן שלהצעות הישראליות בתקופת גולדה או בסיבה לסירוב אין אזכור בסרט.

ללא תנאים מוקדמים

סאדאת אמנם העלה דרך המעצמות הצעות להסדרי ביניים והסדרי קבע אבל ברובם היו תנאים מוקדמים. הבעייתי שבהם היה שישראל תמסור את השטחים שכבשה ותחזור לגבולות ה-4 ביוני 67'.  גולדה תאמין לאוייב שהובס לא מזמן לאחר שהצהיר התחמש וניסה להשמיד את המדינה הצעירה.

גם עבדאללה מלך ירדן הפר את הבטחתו האישית לגולדה ונלחם בנו במלחמת השחרור. הבטחות וההצהרות של נאצר להשמדת היהודים עדיין הדהדו בחלל האזורי. היא גם סלדה מהתלהבותו של סאדאת מהמשטר הנאצי. כל מנהיג בעל הגיון בריא באותה סיטואציה היה מפקפק בהצהרות שקראו לסיום העוינות. מסירת אדמה לערבים לא היתה הבעיה העיקרית אלא חשדנות לצד דאגה לגורל המדינה.

באפריל 73' סיכמה את עמדתה לגבי מסירת שטחים:

"הוויכוח האמתי בינינו ובין מדינות ערב עדיין הוא שאנחנו רוצים להיות והם רוצים שלא נהיה. כאשר העולם הערבי ישנה את גישתו הבסיסית, השטחים לא יעמדו בדרך לשלום. אולם לעולם לא נחזור לקו הירוק".

שלום אמיתי

בניגוד ללחץ שהפעילו נציגי המעצמות, גולדה לא רצתה הסכם ולא הסדר מדיני, אלא שלום מלא. שלום אמיתי שבו עמים מניחים לעוינות, מנהיגיהם מחלישים בהדרגה את הצבא וקשרי מסחר, תיירות ושיתופי פעולה נרקמים במהלך השנים. היא לא רצתה הסכם כזה שבו הבריון כופה על הצדדים ללחוץ יד כשברור שברגע שיסתלק, הם ישובו להילחם.

יותר מזה, כמו בן גוריון גם גולדה שאפה לשלום והצהירה על כך מספר פעמים (גם בראיון שיובא למטה בהמשך). כיום ובדיעבד, עשרות שנים לאחר שנחתם ההסכם, ניתן להבין את חששה ורצונה. הסכם השלום שכביכול פספסה, זה שכרת בגין עם סאדאת אינו דומה לשלום האמיתי שבין בריטניה לצרפת -ולשם בדיוק גולדה כיוונה.

אין לנו שלום אמת עם ירדן, לא עם מצרים וגם לא עם הפלסטינים. יש לנו הסכמי אי-לחימה, שיתופי פעולה עסקיים בתחומים מצומצמים ומוגבלים וקצת תיירות חד צדדית. העוינות והשנאה הערבית למדינת ישראל במדינות שחתמו איתנו הסכמי שלום- בעידוד המעצמות, לא שכחה. מנהיגי ערב שפועלים תחת ההסכם ממשיכים לטפח אותה עד עצם היום.

אורי אבנרי שונא

אורי אבנרי ויאסר עראפת בבירות 82

אורי אבנרי פותח בווידוי אישי על השנאה ההדדית ששררה בינו ובין גולדה. משם כצפוי ממשיך אבנרי, שמזוהה כאחד מראשי תנועת הפוסט-ציונות להסביר עד כמה גולדה לא אהבה והבינה ערבים. אבנרי כנראה משוכנע שהבין. במהלך השנים רקם קשרים אישיים עם טרוריסט אנטישמי שהביא למותם של אלפי יהודים ואלפי פעולות טרור. תמונותיו המחוייכות עם יאסר ערפאת מעבר להתרפסות, מהוות עלבון לכל יצור תבוני בעל מוסר.

עבורי מדובר בפוליטיקאי שולי ועיתונאי רודף סנסציות אך מעבר לטעמי האישי, אופיו או עמדותיו הפוליטיות -חשוב להבין שדיעותיו של אבנרי לא קשורות לחומר הגולמי שנמצא מסיבה פשוטה. עמדותיו הקיצוניות של אבנרי לא קיבלו ייצוג בשיח הציבורי והעיתונות בתקופת כהונתה של גולדה.

למעשה אף אישיות ישראלית לא ראתה, דיברה או הכירה בערפאת ויתר חבורות הטרור כפרטנרים. פרשנותו של אבנרי לא רלוונטית להבנת דמותה של גולדה ובחירותיה בקונטקסט של הימים ההם. אורי אבנרי הובא לסרט רק כדי שנזכור מי האשמים.

צבי זמיר בוכה

בקרב ההאשמות שבין ראש אמ"ן זעירא לראש המוסד בתקופת מלחמת יום כיפור אני מצדד בצבי זמיר. איש מיוחד דייקן ושקול במילותיו שתרם רבות למדינה וקהילת המודיעין. גולדה סמכה עליו ומבחינתי מדובר בבעל התפקיד היחידי שמקומו בסרט ראוי ויותר מכך, נדרש.

צבי זמיר

זמיר הוא זה שבישר לגולדה את החדשות המרות ממינכן, ייעץ והשיב לשאלותיה וביצע את ההחלטה הנועזת לחיסול פעילי הטרור הערבי שהשתוללו ברחבי העולם. מכיוון שמדובר בסרט דוקומנטרי שמתיימר להציג זווית היסטורית. זמיר שאמנם מתוודה שהעריץ את גולדה, מאזן את כתב האשמה הצפוי והשטחי.

למעשה זמיר היחידי שהציג בצורה מלאה ומאוזנת את הסיטואציה שבה גולדה קיבלה החלטות לצד הלחצים והחוסן הנפשי שנדרשה להפגין. בעיני מדובר באיש שמקרין יושרה ומניעיו כמו של גולדה ציוניים למהדרין. לא שאין לזמיר אגו וטעם אישי, רק ניכר עליו שהשירות לעמו חשוב בעיניו בהרבה, בניגוד לאחרים. וכן, אני אוהב לשמוע ולצפות באיש הזה.

חלק מהראיון עם זמיר היה עבורי מוזר. מעולם לא חשבתי שאראה ראש מוסד לשעבר בוכה בראיון ובמיוחד כזה שברור שיעבור עריכה לפני שידור. אם מדובר בבכי אותנטי? כשסיפר על נרצחי אולימפיאדת מינכן בוודאי כן. אך הזעקה "שלא חייבים תמיד להילחם" נראתה לי תוצאה של מאמצי בימוי בניסיון לקשר אותה לכתב האשמה. עד כמה היא באמת אותנטית תשפטו בעצמכם.

יוסי ביילין זועם

יוסי ביילין ואבו מאזן

אין צורך להציג את ביילין שזכה לכינוי נער פרס בשל חתרנותו הפוליטית. יוזם אוסלו, מראשי יוזמת ז'נבה ומנסחי הבנות ביילין- אבו מאזן. כן, זה אותו אבו מאזן שמימן את הטבח באולימפיאדת מינכן שעל תוצאותיו דיווח זמיר לגולדה מהשטח ובגללו בכה באותו סרט ממש. כצפוי לפי יוסי ביילין, ששותפיו הביאו לרצח אלפי ישראלים את האחריות והאשמה למלחמה יש להפנות לישראל. אולי גם להפצת האנטישמיות הערבית לפני קום המדינה ולפני העליות אנחנו אחראים.

תרומתו של ביילין שכלל לא עבד עימה להבנת דמותה של גולדה מיותרת לחלוטין. שיא האבסורד בסרט התרחש כשביילין צרח הוליווד או הבימה או מילה לעגנית אחרת שגולדה השתמשה כדי לציין שבגין וסאדאת עושים הצגה. עברו מיום כיפור עשרות שנים ויוזמות לשיחות ותהליכי שלום למיניהם ונראה שהסרקזם של גולדה היה מדוייק להפליא.

אין לנו שלום אמיתי עם מצרים או ירדן והפלסטינים לא רוצים מדינה ולא שלום. בדיוק כמו לפני קום המדינה, הם עדיין מלמדים את ילדיהם שהיהודי לא זכאי לגור במדינה משלו או לגור בת"א, ירושלים עכו אשדוד וצפת. היוצרים ביימו לנו את יוסי בגרסת נביא הזעם והשאירו את ההפצה המחודשת "זקני ציון" של המצרים וחומר הלימוד של משרד החינוך הפלסטיני מחוץ לפריים. את סצינת הזעם המגוחכת שהקשרה לראיון הגנוז עם גולדה די מגוחך, השאירו לפינאלה.

מוטי אשכנזי פוזל

בספק אם יש אדם נוסף שמהפגנת יחיד הצליח לסחוף ציבור למחאה נרחבת שהובילה לחילופי שלטון. מוטי אשכנזי הרוויח במעשים ובדם את זכותו לבקר את ראשי המדינה והצבא על ההחלטות השגויות שהביאו לפרוץ מלחמת יום כיפור במצב אי מוכנות. יהיו מניעיו אשר יהיו אבל עובדתית מוטי התריע. ניסה להזהיר מהדלת וכשנחסם עבר לחלון ומשם ניסה מהגג.

מדובר בדמות מפתח להבנת קריסת שלטון המערך בראשות גולדה והשתתפותו בסרט מובנת בהקשר זה. אך שוב, היוצרים בחרו להפוך את הסרט לכתב אישום ולדלג על פרטים ואמיתות שלא התאימו לאג'נדה.

למוטי היה ברור שדיין היה זה שהוביל לסדרת ההחלטות תמוהה ומחדל יום כיפור רובץ על כתפיו. דדו וגולדה, כל אחד מסיבותיו קיבלו את הדרך הכמעט אובדנית שבחר דיין שהיה מר ביטחון בכבודו ובעצמו. אדריכל ניצחון המחץ של ששת הימים. זמיר סיפק את הערכות מאחורי הלחץ האמריקאי להמתין ואת המידע שנוגע לכוונת הערבים. דדו ציית לדרג המדיני ולכן האחריות על ההחלטות הבטחוניות והתפקוד הצבאי היתה של דיין.

מוטי עצמו העיד בראיונות שגולדה לא הבינה בביטחון וצבא ולא רק הוא.

לכן הטענות שהובאו בסרט לא משרתים את אמת ההיסטורית אלא מסקנה מוכתבת מראש. אני בטוח שמוטי אשכנזי הבחין היטב באשם, הרי הוא קרא לו להתפטר באופן אישי והפגין לאחר פירוק ממשלת המערך נגד צירופו של דיין לממשלת בגין. בעריכה הפכו אותו לפוזל שלא מבחין בחלוקת האחריות בין הדמויות המעורבות.
מוטי אשנזי, משה דיין

קולט אביטל – חשבה שאני מטומטמת

אביטל היתה חברת מפלגת העבודה, אחר כך מרץ ויועצת בכירה לארגון השמאל הקיצוני JStreet. פוליטיקאית שעשתה קריירה במשרד החוץ בתקופתו של אלון ליאל וניסתה להפוך לנשיאת המדינה. קולט אמנם הוסיפה צבע לדמותה של גולדה אבל מלבד שיוכה הפוליטי באמת שאין דרך להסביר את הבחירה דווקא בה.

מכל כל בעלי התפקידים ראשי המשק הגנרלים והמפקדים שעבדו עם גולדה (ועדיין בחיים) קולט לא שייכת למעגל הראשון ולא השני. תפקידה העיקרי בכתב האשמה, לאחר העריכה כמובן- היה לתאר עד כמה גולדה לא האמינה שסאדאת יגיע לישראל.

מירון מדזיני – "אל תשקר היא ביקשה ממני"

כמו זמיר גם מירון מזדיני, דובר הממשלה שהפך בהמשך לביוגרף של גולדה, סיפר על האתגרים שצלחה באותן שנים קשות, על יושרתה ודאגותיה. אולי מכיוון שאימו היתה בילדותה מיודדת עם גולדה וכנראה בגלל האיש ואופיו ניכר שהעריך אותה מאוד והשתדל כמו אז לדייק במילותיו. צמד הבמאים בחר להעניק משקל עודף להתרשמותו בנושא שיחות השלום. "גולדה לא ממש התרשמה מהצהרות השלום של סאדאת". הרושם מהראיון מסתיים במסר הזה שנדמה שחולץ ממירון בכוח.
אמנם אפשר לטעון שהאשמה נראית כטון העיקרי שמסיים את הסרט כי מדובר בסדר הכרונולוגי של האירועים. להתרשמותי, לאור צירופם של ביילין, אבנרי וקולט לצד העריכה והבימוי המרואיינים נראה שהסדר ההיסטורי והאמת לא עמדו כנר לרגלי היוצרים. לא כמו שיקולים אחרים שמיד אתאר.

ראיון מהארכיון לא צריך כלום

החומר למעט עריכה מינימלית אם בכלל, יכל לשמש כסרט מוגמר מרתק ובמקרה שהיה צורך לעבותו היה ניתן לצרף את הראיון המקורי. במקרה שלנו, מי ששילם עבור "היצירה" רצה להשיג תוצאה שלא קשורה כל כך לאמנות ובטח שלא להיסטוריה.

קרנות גרמניות 

המעורבות של הגרמנים בפוליטיקה הישראלית היא נושא עגום. אין הרבה מקרים שמדינה "ידידותית" מממנת פעילות פוליטית בדמוקרטיה אחרת ומתערבת בענייניה בצורה כה גסה. רוב מוחלט של המענקים מגרמניה לקרן לישראל החדשה, לקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה כמו לארגוני שמאל קיצוני אחרים מוקדשים לטיפוח מיתוס הכיבוש. אבל בניגוד לזמנה של גולדה, כיום הגרמנים מוכרים כאן נשק במיליארדים ורחוקים מלהיות תמימים.

אני לא חושב שהגרמנים באמת מאמינים שהרשות הפלסטינית רוצה שלום. גם קשה לי להאמין שאינם מודעים לשטיפת המוח האנטישמית שהם מממנים מרצון ביהודה ושומרון כמו לארגוני שמאל שקורעים שסעים בחברה הישראלית במשך שנים.

הקשר בין האנטישמיות הגרמנית לפלסטינית עמוק בהרבה מתרומות לארגוני התקוממות רצחניים. הגרמנים שזכו במוניטין האפקטיביות המחרידה והדיוק האובססיבי יודעים גם אחרת, כשצריך. במשבר טבח הספורטאים במינכן הגרמנים סירבו לאשר לישראל לשלוח יחידת עילית מנוסה לשחרור החטופים. זה לא מסתכם בסירוב בלבד. הם ניהלו את העניין בצורה שלומיאלית ומעבר לכך, מזלזלת.

בתשובה לתהייה הישראלית טענו שימשיכו במשחקים האולימפיים בנימוק שלטלוויזיה הגרמנית אין חלופות לשידור. 11 יהודים נרצחים בטבח שנראה לקוח מסרט אימה והגרמנים- הדייקנים מאז ואלה שתורמים לאבו מאזן היום, האיש שגייס את הכספים לטבח הספורטאים -החליטו שידור שהמשחקים האולימפיים חשובים יותר.

האם הגרמנים היו ממשיכים באולימפיאדה אם חבורת ישראלים היו רוצחים 11 ספורטאים פלסטיניים?.

הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה
חוק הקולנוע מפנה מיסים מהציבור ומעביר אותם ליוצרים ע"י מספר קרנות. הוועדות בקרנות מעסיקות מומחים שבמקרה מחזיקים בעמדה פוליטית אחידה להפליא. באתר מידה תוכלו לקרוא עד כמה היצירות והחלטות המימון של הקרן מאוזנות. לקרן החדשה לקולנוע שקשורה כמובן לקרן לישראל חדשה יש קטגוריה שלמה של סרטי "הסכסוך הישראלי פלסטיני" שאותם מימנה.

אם מדובר בגאוות יחידה או בסתם גאווה זה יוצא מהכיס שלנו ללא שום שקיפות או קריטריון אומנותי אחיד. מקרה קלאסי של הוועדה החליטה- כמו בסרט "הערת שוליים". סיטואציה שמתקיימת מימיו האפלים של הקומוניזם ועד עכשיו במרכז תל אביב. רוצו לראות. רק אל תצפו למצוא מימון לסרט בעל זיקה ציונית שמותיר את ישראל באור חיובי.

שגיא בורנשטיין, במאי ומפיק

יצר סרט מסרטוני יוטיוב שהעלו תיכוניסטים מהמסעות שואה לברלין.

אודי ניר, במאי ומפיק

פסטיבל עכו תיאטרון תמונע, צוותא, התיאטרון העברי-ערבי ועוד.

לא מכיר אותם ולא יודע מי הם , רק מבין קצת איך תורמים מתנים ומוודאים תמורה כשהם רוצים. מהציוץ הזה ניתן להבין מאיזה צד של המפה הפוליטית נוצר הסרט "גולדה".

גאורג טשורטשנטהאלר, מפיק

גרמני שהפיק חלק מהסרט או פיקח שההפקה מתקיימת בהתאם לרצון התורמים כי אין לי הסבר אחר. הפקה מחומר ארכיוני מצולם של פחות משעה ומספר ראיונות באולפן באמת צריכים שלושה מפיקים?
חשבון הטוויטר שלו: -https://twitter.com/tschurtschi74-

שני רוזנס, עורכת ועוד

עיתונאית ועורכת המתגוררת בברלין. מעבר לקונוטציות המתבקשות ניתן לשער עד כמה השפעת רצון הגרמני תרמה לעיצוב דמותה של גולדה בסרט. אין לי מושג אם רק ביצעה הוראות הבמאים והתסריטאים אבל קשה לי להתעלם מהדמיון כשהמטרה היא קישוש אשמה יהודית. יש גם ברשימת הקרדיטים את ערוץ HOT8 ו-JIFF ועוד כל מיני גופים שממש אוהבים ציונות ולכן משקיעים באומנות ציונית מבוקר ועד לילה.

להעמקה נוספת (PDF) במיתוס סירובה של גולדה לאותן הצעות שלום

חגי צורף, ממשלת גולדה מאיר לפני מלחמת יום הכיפורים —
תשובה ליגאל קיפניס

ראיון בערוץ בריטי מ-1970 ובו מתברר שראשת הממשלה היהודית הראשונה היתה בעצם פלסטינית ( 1921-1948) רודפת שלום.

כן, גם כאן היא מצהירה שתשמח לנסוע לכל בירת מדינה ערבית כדי להביא משם שלום והיא רק מחכה להזמנה.

אחרית דבר

אם יש דבר אחד שלמדתי בחיי הוא שכסף ציבורי הוא המשאב הזול ביותר. השילוב של היהירות ואותו הלך רוח שגרם לאבנרי וביילין להתדפק על דלתות טרוריסטים אנטישמים ולשווק לאחיהם חלום משיחי מסוכן על בסיס רעוע במיוחד ימשיך לספק לנו סרטי "דוקו" מאותה סוגה.

מדובר באותו סוג טיפוסים שניסו בסתר ולפעמים הטיפו להחזיר את הגולן לסוריה ונעלמו מחיינו. טיפוסים חסרי אחריות לאומית, עסוקים ומלאים בעצמם. אותם אמנים וחברי הועדות בקרנות ימשיכו לנסות לעוות את ההיסטוריה מהמקפצה על חשבון תקציב שיצא מהכיס שלכם. זה לא יימשך עוד הרבה זמן אבל נשימה ארוכה וזה עובר. לחיים.

קרנפים, בדואים ומיעוט שסוחב אהבת אמת על הגב

The System 3

אני מעדיף ברגל. רק בהליכה אפשר להתחבר ישירות לשקע הייחודי לכל חבל ארץ ולהרגיש בתדר הייחודי שעולה מהאדמה.  האדמה, הצמחים, הצורות בנוף ובעלי החיים מקרינים דברים שניתן לחוש בהם. בג'יפ אפשר לחצות את הארץ תוך שעות בלי להבין היכן היית ודרך מה חלפת. לפעמים זה נחמד לגמוע נופים במהירות אבל דרך הרגליים מקבלים את התהודה המלאה של המקום. אם תרצו, ארץ ישראל אנפלאגד. מכל סוגי הדממה שבטבע אני מעדיף את השקט של הפינות המיוחדות במדבר.

השהייה בשקט הנקי הפכה לצורך מוחשי ופיסי. נשימה ארוכה על פסגה לא מתויירת או קפה סיגריה על מדף סלע קריר פעם בשבוע שבועיים מציפים את החשוב. חייב להתנתק מהאימיילים ולנקות את העיניים מריצוד המסך כדי לנשום, לקחת אוויר. מקו הגשם עד אילת טיילתי כמעט בכל תא שטח. צפיתי בזאבים, תנים, צבאים, נחשים, עופות טרף, שיטפונות, זריחות ושקיעות. חיפשתי צל בערבה וצעדתי ברוח מקפיאה בגב ההר. התעוררתי מפסיעות יעלים ונרדמתי במעגלי עיניים צהובות של להקות תנים. את מיליון הכוכבים והירח שעלה מעל לים המלח לא אשכח לעולם.

לאהבה הזאת אין שם והיא עומדת להשכח, חובבי המדבר הפכו למיעוט. המדבר והנגב הופקעו לפני שנים כשטחי אש ואזורי כריה והמסלולים מוגבלים לסופי שבוע. לעיתים רחוקות פוגשים באמצע השבוע טיילים רגליים, בעיקר צעירים במקטעי שביל ישראל. החום בקיץ ומידת העניין שדור המסכים מוצא בהליכה בנוף החדגוני הביאו לדלילות הניכרת במסלולים. עם הגבלות הכניסה ופער הדורות השלמנו מזמן אבל מי שמחסל סופית את התופעה המינורית של תרמילאי המדבר הם הגנבים הבדואים.

מדובר בתופעה שהחלה בחניוני מסלולים פופולריים והתפתחה למכת גניבות איומה שמקצינה משנה לשנה והתרחבה לכל השטח. פעם היינו פותחים מפת סימון שבילים, מרכיבים מסלול בחצי שעה מעמידים את הרכב בתחילתו ויוצאים לדרך בראש נקי. כיום עבור רוב המטיילים מדובר בטאבו.

אי אפשר להשאיר רכב בדרום באף מקום פתוח ללא שמירה ולצאת למסלול רגוע. צריך להחנות בתחנות דלק, יישובים ומגרשי חניה של מפעלים ושמורות טבע ומשם להתנהל בטרמפים, מוניות או תחבורה ציבורית לתחילת המסלול ובחזרה. פתרון שכולו בזבוז זמן וכסף ומעבר לכך, גם לא רלוונטי לחלק ניכר מהמסלולים.

כל חניה מחוץ לנקודות הבטוחות יחסית תביא לגניבת הרכב, הגלגלים, מערכת השמע וציוד אחר שהושאר. אם יש לך רכב מדגם מבוקש הסיכוי שתמצא אותו קלוש עד בינוני, תלוי בשנתון. אם הרכב לא מהדגם והשנתון הגניב, כל מה שערכו גבוה מ-50 ₪ בחנות לשבירת חלונות. אזעקות לא מרתיעות אותם ולחוצפה אין גבול.

תצפיתנים מצויידים בסלולריים לתזמון הגזל סורקים את החניונים ומוודאים את מרחק המטיילים מהרכב. חמש דקות, מיד כשהקבוצה נעלמת במורד הוואדי מספיקות להעמיד רכב על בלוקים במקרים אחרים פשוט לגרור אותו ולהימלט. בחזרה מהנופים והחוויה המדברית המטייל הנאיבי ימצא שברי זכוכיות כעדות אילמת לקיומם של אנשים שמתפרנסים מהמקצוע העתיק בעולם. לקחת מהאחר ללא רשות.

מכת הגניבות יצרה תעשיית פרוטקשיין בזעיר אנפין. ברשת מסתובבים טלפונים של בדואים מהפזורה שמציעים לתיירים היהודים להחנות מול האוהל ללא חשש שהרכב ייפרץ או ייגנב. סוג של אואזיס לבעלי מאזדות וטויוטה. עניין של 20-50 שקלים ליום, שטויות. הרי זה כסף קטן לעומת מיכל דלק והקומבינות שנדרשו לארגן יום חופש. כן, התשלום מנציח את מעגל הפשע אבל מה, -לא תשלם? הוואדי במרחק יריקה והזקנה או הילד שיגבו ממך את הכסף מחייכים ונחמדים.

לא רק ההולכים על שתיים סובלים. בטיולי ג'יפים חייבים להציב שמירה או לישון צמוד לג'יפ וגם קבוצה גדולה של חברה מאורגנים לא תמיד תרתיע את הגנבים. את השבילים החשוכים הם מכירים טוב מכולם. לרוב הם מגיעים רכובים על טרקטורונים או כלים בעלי עבירות עדיפה במקרה שיתפתח מרדף. מתגנבים בחשיכה בשקט ומנסים לקחת מה שאפשר. לפעמים ינסו לגרור במקום להתניע. אין להם מה להפסיד. לרוב אף יהודי לא ירדוף אחריהם והמשטרה לא תשלח ניידת כדי לחקור גניבה ממטיילים שהסתיימה ללא נפגעים בגוף. המשטרה לא מתעסקת בזוטות ומחוץ למזגן נורא חם.

הארגונים שאמורים לשלוף את עם ישראל מהפייסבוק כדי להכיר את הארץ לרשתה ולרוחבה מעדיפים שלא לעסוק בנושא בגלל ההשלכות הפוליטיות. מבחינתם, הארץ הסתיימה באזור צומת דבירה. רוב ההמלצות מיועדות לטיולים בצפון או במרכז. אם לא מדובר בנקודה שניתן בה לגבות כסף- הטיול בדרום מבחינתם מיותר לחלוטין.

ההתעלמות מצד החברה להגנת הטבע, הרט"ג וקק"ל מרגיזה שבעתיים כי אנשי השטח שלהם מכירים את תמונת המצב טוב מכולם. בכל בירור מקדים לגבי מסלול יזהירו מסכנת הגניבות והכי מגוחך הם הקנסות שהם מחלקים לטיילים, שלרוב שומרים על הטבע או לפחות אוהבים אותו.

גם התקשורת מתעלמת ממכת הגניבות. הפניית אצבע מאשימה לתרבות הפרוטקשן והגניבות שפיתחו הבדואים בתקופה שבה דנים בעתיד האדמות נתפסת בברנז'ה התל אביבית כאקט ימני. בנוסף, העורכים מבינים שציבור התרמילאים הם לא בדיוק הצופים הקלאסיים בכוכב נולד ושאר ירקות וחבל לבזבז זמן על אייטם שמציק לציבור שולי כל כך. שיקולי נאורות ערכיים, לא משהו חדש.

313/365: Rubbed

עצוב מכל מצב האכיפה והענישה. נראה שאף אחד מהשופטים, מפכ"לי המשטרה ושרי הפנים של מדינת החוק שלנו לא חונך לאהבת הארץ בתנועת נוער או שהם פשוט התקרנפו ומעדיפים לרבוץ בכורסאות העור העמוקות. הנבחרים כלומר, המנותקים עם התקציב "לקשר עם הבוחר" שכחו שלהכרת הארץ ברגל יש ערך מיוחד. הבעיה שאלה מזהים אותנו -הטיילים, כקומץ חסר ערך אלקטוראלי.

זה לקח שנים וקשה להפנים אבל צריך להודות -הפכנו למיעוט מקופח. הנחמה היחידה שנותרה לתרמילאים היא הידיעה שכל התקלות מקרית על פיסגה או במפגש שבילים תמיד תגרור התלהבות והערכה למופתע שנעצר מולך, מתפלא בדיוק כמוך. כאילו זכית להצצה נדירה בבעל חיים שנכחד ממזמן. זר לא יבין זאת.

זהו, פרקתי מספיק לשישי הזה. עכשיו נבקר את העץ.