הצו האמוני של השמאל מזווית חדשה

הפוסט עוסק בפיצוח המניע הנסתר שיכניס הגיון וסדר בסוגיות פוליטיות ופסיכולוגיות שכולנו מכירים. לפני שאתחיל אני רוצה להבהיר שאכן יש בי טינה כלפי השמאל. היא נוצרה בתהליך הבירור שהעברתי את עצמי. במשך יותר מ-10 שנים קראתי עשרות ספרים, מחקרים, החלטות, הצהרות ופרוטוקולים כדי להבין לעומק את שורש הסכסוך היהודי-ערבי. בתהליך התחדדו עמדות השמאל והשפעתן ומכאן התפתחה סדרת שאלות שליוותה אותי תקופה ארוכה. כל זה אינו פוסל או מתקף את תוצאות המחקר שערכתי אלא נועד להסביר שהמניע לבירור היה ונשאר ניסיון כנה להבין את המתרחש.

לגבי האידיאולוגיה שאחזה במספר לא מבוטל של אנשים וארגונים ברחבי העולם- אציין שחלק מאותם "שמאלנים" נמנה עם הקרובים והיקרים לי ביותר. למעשה אני מוקף בשמאלנים.

מתוך היכרות אינטימית ממושכת עם מאות שנמצאים בדרגות קיצוניות שונות, חלקם לפחות מאמין בכנות שהרעיונות שבם הם אוחזים מוסריים ונכונים. נסיונם להפוך לאנשים טובים יותר מתבטא כמו כל אמונה – בביטוי הפרקטיקה האמונית.

עניין ראשון, שלום

אני עומד להציג בפניך את העיקרון או הכוח המניע באידיאולוגיה של השמאל. עם הצגתו ההדרגתית לצד דוגמאות שונות תקדיש באופן אוטומטי תשומת לב לטיעונים ועמדות שתשמע מאנשי שמאל עד שתתחיל לזהות את החוט המקשר. משם זה כבר לא יעצור. חלק מקיסמה של ההבנה האנושית נובע מכך שמדובר בתהליך בלתי רצוני ובלתי נמנע.

אפשר להתחיל.

נעים מאוד: הרווח המשני של משמיעי הטענות והביקורת

לעיתים קשה לקבוע מה מניעיו של מישהו שמבקר מעשה או אדם אחר. לפעמים הטענה עשויה להתברר כמוצדקת ולפעמים הביקורת שגויה אך בשניהם -בביקורת וגם בטענה, מסתתר מסר סמוי. עצם העלאת הביקורת או הטענה מציבה את המבקר במיקום מוסרי אחראי מנוסה או מקצועי יותר. העלאת הטענה מציעה גם עליונות. עצם הפניית הביקורת מניפה את המבקר למקום נעלה ממושא הטענה הודות לכשל לוגי נפוץ:

אם הם לא בסדר ואני שזה שמצביע על כך- סימן שאני טוב יותר.

הרווח המשני מהביקורת מעניק למאמיני השמאל סיפוק מיידי. היא ממצבת את המבקר שמתריע מפני העוול או הכשל כאדם שפועל ממישור ערכי גבוה יותר. ההתניה הנוספת שמסבכת את העניין היא שמאדם מפותח אחראי ומודע לא נדרש מאמץ דחוף לשיפור ערכיו ושכלול מצפונו. עד כאן לגבי הרווח המשני של משמיעי הביקורת. מיד יגיעו דוגמאות.

הצו האלוהי של מאמיני השמאל

חשוב לזכור שהביקורת והעלאת הטענות הבלתי פוסקת מהווה רק ביטוי אמוני של המכנה המשותף. אמנם מדובר בתופעה שכיחה שמזוהה עם המחנה יותר מכל אבל צדקנות והתנשאות אינם הכוח המניע אלא רק ביטוי.

בחוט שמקשר בין כל הטענות, ההתרסות, הביקורות והלעומתיות די קשה להבחין. במשך שנים ניסיתי לעמוד על קנקנו כדי להבין את העיקרון החמקמק שמנחה את מאמיני השמאל. מצד שני, נורא קל לזכור את העיקרון כי הוא ניתן לתמצות במילה אחת.

שלילה

היסוד העיקרי בשמאלניזם נסתר מהעין מפני שהפרקטיקה והביטויים המגוונים מתפרשים על תחומים שקשה לקשר ביניהם. בדקתי ביסודיות את הצו האמוני והוא נכח בכל המקרים- ללא יוצא מהכלל. המאפיין העיקרי של כל מאמין בדת הוא קיום מצוות השלילה:

  • שלילת האחר
  • שלילת המוסכם
  • שלילת הקיום והקיים

אם נזכרת בשלילת קיומו של הבורא ששמעת לראשונה בגן עדנה – הצדק עימך. זלזול והתרסה פומבית באמונת האחר הוא ביטוי שלילה קלאסי ונפוץ. מי לא שמע את "איפה היה האלוהים שלך בשואה?".
החסימה ברשתות חברתיות היא מאפיין נוסף של מאמיני השמאל ורבים מפרסמים צילום מסך לשלילת יכולת הביטוי של האחר כהוכחה לאמונתם והשתייכותם.

יש שיטענו שהשלילה היא בעצם ביקורת וניסיון לגיטימי לשינוי חברתי-פוליטי. לכן התחלתי במשמעות העלאת הטענות. הבעיה שבשמאל לרוב לא מציעים פתרון או דרך לשיפור בעיה קיימת אלא מסתפקים בהטחות חוזרות ונשנות של טענות. ככל שהשמאל מבקר את האחר, הוא צובר אהדה וכוח בקרב מאמינים חדשים וותיקים. התועלת מצדיקה לעיתים גם שימוש בטענות שקריות, סילוף האמת (כולל עריכת סרטונים מגמתית) כשהכס הקדוש היה ונשאר כותרות שליליות בתקשורת.

  • חיילי צה"ל ירו אל אזרחים
  • פלסטיני נורה ללא סיבה
  • טבח חסר מעצורים

רוב מנהיגי השמאל שפועלים "למען" זכויותיהם של ערבים, שחורים, הומואים, מסתננים ומוסלמים מתגוררים בשכונות אמידות. הם מרוחקים שנות אור ממוקדי האלימות והפשיעה. וכך, כשהם ובני משפחותיהם מנותקים מרעש סכנה ולכלוך הם מתריסים כלפי הציבור הנחות בטענות על חשיבות הצורך בקבלת האחר. הצביעות איננה שמורה למנהיגים בלבד.

ושוב איתכם, בלעדיכם

ככל שיישוב או ארגון בעל נטיה שמאלנית מובהקת- תמצא בו יותר שלילה. כשבוחנים חשיפה (זמן X קהל יעד ) בתקשורת קשה שלא להבחין בכך. מכל הדמויות והעמדות שמאכלסים את שידורי האקטואליה והחדשות לרוב הציבור היהודי כמעט ואין ייצוג בפריים טיים. יש שיאמרו שטבעי שתקשורת תציג קו ליברלי ותתנגד לעמדות לאומיות אבל השלילה לא פוסחת רק על הימין הציוני.

הקיבוצים מספקים הוכחה נוספת לשלילה. בקיבוצים לא מתלהבים מערבים בבריכה ובטח שלא מהאפשרות לקבלם כחברים בקהילה למרות שבקיבוצים מתקיים רוב מוחץ למצביעי שמאל. ערבים, אצלנו?- לא. למרות שאין ערבים בקיבוצים הם עדיין מניפים דגלי שיוויון וקבלת האחר ומונעים הקמת בתי תפילה עבור המיעוט היהודי-דתי שמעוניין בכך. שינוי צביון הקהילה הוא טיעון מגוחך (פרקטית) וקצת מסוכן אם נזכרים בתקופות אפלות.

ביקורת כמנוף לשיפור

ביטוי שלילה כציבור בעצומות מחאות ועצרות- רצוי ולגיטימי כשמדובר בביקורת שנועדה לשפר. מצד שני, דוגמאות לבעיות שהשמאל מבעיר כדלק לשלילה מבלי להציע פתרון עדיף תמצא בשפע:

אנרגיה וזיהום אוויר, ירי טילים מעזה, פקקים, מיחזור, הזקנה במסדרון, האיום האיראני, מצוקת הדיור, יוקר המחיה, העלאות שכר, מאבק האתיופים, התעצמות החיזבאללה ,ארגוני עובדים וכ'ו.

כמעט בכל הנושאים השמאל מסתפק בשלילה מבלי להעמיד חלופה ברת קיימא, מוכחת. קיימות מצוקות חברתיות כואבות (בניגוד למחירי הדירות בת"א) וליקויים שדורשים שיפור- על כך אין ויכוח. אך ההבדל בין ביקורת להטחת טענות סיטונאית הוא שהאחרונה מפוררת את האמון בשלטון ואת הזהות הלאומית.

במקום להגביר סולידריות בעיתות משבר, השמאל רומס אותה ע"י העמקת שסעים והבלטת מחלוקות בחברה. גם ללא תואר בהיסטוריה ניתן להבחין שמאבקי השמאל הקלאסיים מתאפיינים בשלילה שהפכה במהלך הזמן לשנאה אמונית.

  • שלילת הדת
  • שלילת הצבא
  • שלילת גברים
  • שלילת המערב
  • שלילת סמלי הלאום
  • שלילת המנהגים והמסורת
  • שלילת אמצעי תחבורה, אנרגיה ומזון
  • שלילת ההיסטוריה, ההסכמות החברתיות והעובדות

לתופעה יש היבט פילוסופי מרחיק לכת. שמאלניזם כרעיון חייב גוף קבוצה או רעיון כדי לצבור משלילתו כוח. השמאל הוא אידיאולוגיה לעומתית נטולת בסיס שמאפשר פיתוח חברה חופשית ומשגשגת. ללא קיומו של האחר אין למאמין דרך ליישם את עיקר אמונתו- להתנשא, לבוז, לנצל, להדיר, להאשים ולהתריס כנגדו. האבסורד מרתק כי שלילת האחר מחייבת כתנאי את קיומו של הקיים. קיום שאותו השמאל מנסה להרוס.

  • התנגדות לציונות.
  • שלילת ההתיישבות ביהודה ושומרון.
  • ביטול השימוש בכוח צבאי וסידורי ביטחון הכרחיים.

בכל האידיאולוגיות שבשמן נהרגו ונרצחו עשרות מליוני אנשים עמדה השלילה כיסוד אמוני מרכזי. בישראל, מאות מעמותות השלילה מסתתרות מאחורי תארים ושמות שהודות לאנשי שמאל בתקשורת מצטיירים בציבור כארגונים מוסריים.

  • בצלם
  • יש דין
  • יש גבול
  • המוקד לפליטים
  • רבנים לזכויות אדם
  • רופאים לזכויות אדם
  • המוקד להגנת הפרט

כבר שנים שפועלים בתוכנו מאות ארגוני שלילה במימון זר ורובם המכריע לא מסוגל להציג הישג אחד או נתון שמוכיח שסייעו לקבוצה כלשהי בהיבטי ביטחון, חופש, בריאות וחינוך.

זה די מדהים, במיוחד כשמדובר על המליארדים שהוזרמו לישראל מארגונים זרים ומדינות "ידידותיות" בעשורים האחרונים. עיון בדוחות השנתיים באתר גיידסטאר מגלה שחלק ניכר מתקציבי עמותות השלילה מופנה למשכורות בכירים ולהוצאות פרסום של… שלילה.

שלילת הציונות וזכותנו לחיות בביטחון לא שיפרה את מצב הערבים במרחב. הסכם אוסלו והטרנספר מעזה העלו את מספר הקורבנות והנפגעים (גם) בקרב הפלסטינים. התנגדות לאכיפת החוק בנגב לא שיפרה את מצב הבדואים. הגבלת כוחות הביטחון לא שיפרה את הביטחון האישי של ערבים ויהודים. התנגדות להקמת יישובים יהודיים לא הצילה ערכי טבע.

שלילה ותמיכה הם בסה"כ צדדיו של אותו מטבע

בגלל שמדובר בהיבטים מגוונים שמתפרסים על תחומים רבים קל לטעות בטיבו של השמאל. חלק מהציבור מניח שמדובר באידיאולוגיה הכרחית שבסה"כ בולמת, מרסנת ומאזנת כוחות נגדיים. אין פלא שמדובר בסברה רווחת. הסיקור התקשורתי של התחום החברתי והפוליטי הביא את הציבור לתפוס את השמאל כחלק ממערכת דואלית שמספקת יציבות. אם אתה בעד שלום- תשלול את המלחמה.  אם אתה בעד החלשים -תחליש את החזקים. השמאל בסה"כ עוזר למוחלש לנצח. כולם אוהבים את האנדרדוג וכל מפיק הוליוודי יסכים איתי.

זה אולי נשמע מוסרי או הגיוני אבל רחוק עובדתית מהמציאות. השמאל כפי שראית בדוגמאות מעל לא משרת את הרעיונות והדגלים שבהם הוא מנופף אלא משתמש בהם לצבירת כוח. האיחוד האירופאי לא קלט מליוני מהגרים כדי לקדם שוויון הזדמנויות אלא כדי לספק מענה לשיעור הילודה הנמוך. שיעור הילודה הנמוך הגיע בגלל שלילת הדת והמשפחה. אגב, אותו איחוד שמממן בישראל את עמותות המסתננים השונות, שילם לגנרלים בטוניס מיליונים להקמת מחנות כליאה איומים עבור אותם מסתננים מאפריקה. מדובר באותם דגלים, אותו ארנק ואותם אנשים ובאותה אמונה.

מדינות ותאגידים ממשיכים לבוז לכל קוד אתי והומאני כשהם "רוכשים בתרומות" שתיקה והעלמת עין מארגוני שמאל. ראיה מפוכחת אחר נתיב הכסף מצביעה על האמת העצובה. כל אותם ארגוני סיוע עתירי תקציבים למעשה מתפרנסים מבעיות -ואין למובילי העמותות והארגונים שום תמריץ כספי לפתור אותן אלא להיפך.

אותו ציבור מוחלש שהשמאל מפגין למענו לרוב מנוצל בציניות. לאחר שמתפזר אבק הקרב  המוחלש נשאר בבעיותיו שלרוב רק החריפו. בכל העולם השמאל משתמש ויוצר מחלוקות ובעיות כדלק לצבירת כוח.

למעשה אנשי השמאל שדורשים שקיפות, הכלה, פלורליזם ורב-גוניות שוללים יותר מכל כת או אמונה את זכויותיהם של אחרים. השלילה היא הצו האמוני, המניע והמכנה המשותף לכל תנועות השמאל בעולם.

רעב בוונצואלה

התשובה לשאלה האם השמאל כתנועה ואידיאולוגיה שיפרה את מצב האנושות טמונה במאות מיליוני מצבות פזורות ברחבי העולם. התמונה האחרונה מוונצואלה שבה אנשים גוועים מרעב בעקבות שלילת הקפיטליזם המערבי.

גולדה | סרט דוקומנטרי שקבר סופית את היושרה

שיחה בין ראש הממשלה הגב' גולדה מאיר לשגריר ישראל בארה"ב יצחק רבין, בטיסה ממילווקי לניו יורק.

בעשור האחרון בוער בי רצון עז להבין את מחדל יום כיפור. קראתי עשרות ספרים, מחקרים, פרוטוקולים של ישיבות קבינט וצפיתי בסרטי תעודה וקרבות. מתוך שלל הדמויות שכיכבו במלחמה התגבשה בי סימפטיה כלפי מספר אנשים שפעלו בעיני לפחות, ללא דופי. ביניהם ניתן למנות את דדו , גולדה, יואל בן פורת (מודיעין) צבי זמיר- ראש המוסד ואחרים. כולם התנגדו, קראו תיגר או פקפקו במה שמכונה כיום, הקונספציה.

גולדה בעלת הקול הצרוד מהסיגריה הנצחית שאחזה, המבטא האמריקאי והעיניים הנבונות מזכירה את סבתי עליה השלום ואני אוהב לצפות בראיונות עימה. לכן שמחתי על שידור הסרט הדוקומנטרי בעל השם המינימליסטי והמבטיח- גולדה. מדובר בחומר ארכיוני שמשום מה התאגיד הציבורי שלנו לא איתר במשך שנים. לקטע שהוקלט אך לא שודר, נוספו ראיונות שונים שנערכו ושובצו בסרט מחדש. צפיתי בו פעמיים- בעיקר כי כעסתי. כל כך כעסתי שחזרתי לכתוב בבלוג אחרי שנים של דומיה.

בכנות, הייתי שמח לצפות בראיונות שלא הכרתי עם גולדה אבל ללא עריכה ותוספות. לאכזבתי כפי שצפיתי, היוצרים ניסו לשקף במימון הקרנות, תפיסה פוליטית במקום להעשיר את הצופה בתובנות היסטוריות. זה מתחיל בבחירת המרואיינים ומסתיים בבימוי ובעריכה. העורכים התמקדו בקטעי הראיונות שנועדו לשרת את הדיבר הראשון – אשמת היהודי.

לפי אותה מוסכמה, האשמה בפריצת מלחמת יום כיפור איננה של האמריקאים והסובייטים שרצו למכור נשק ולקבל גישה לנפט מוזל וגם לא היוזמה המלחמתית של סאדאת חובב המשטר הנאצי, אלא סירובה של גולדה להצעות שלום. אילו היתה מקבלת אחת מהן המלחמה היתה נמנעת וחיי אלפי הרוגים היו נחסכים.

המסר העיקרי של יוצרי הסרט הלא דוקומנטרי "גולדה", גובר על העובדות, על תשובותיה ועדותה שהופרעו שוב ושוב בקטעים המבוימים והערוכים. לפני שאעסוק בדמויות שנבחרו, כדאי להסביר קצת על טיבן של "יוזמות השלום המצריות" שמהוות את הבסיס לאשמתה של גולדה שעולה מהסרט.

משא ומתן ישיר 

גולדה תיעבה ובצדק את ההתערבות הזרה של האמריקאים והרוסים ביחסים המתוחים שבין מדינות ערב וישראל. היא הבינה שמבחינת המעצמות היהודים והערבים משמשים כפיונים במלחמת האינטרסים שבין ברית המועצות למערב. הנפט, נתיבי התובלה ומכירות הנשק עמדו כמו היום, בראש השיקולים. הלחצים המדיניים, כמו אלה שהופעלו ע"י בריטניה וצרפת (מעצמות לשעבר) במבצע קדש לא היו חדשים עבורה ועדיין היו כבדים. נציגי ברית המועצות ובעיקר ארצות הברית הפצירו ואיימו שמוטב לה להיכנס למשא ומתן עם המצרים.

דווקא בגלל הלחץ התעקשה גולדה על רצונה לקיים משא ומתן ישיר עם הערבים. שיח ישיר וכנה ללא מתווכים שילחצו על הצדדים לחתום על הסכם לא מוסכם. הסכם שלא נרקם מאינטרס אמיתי לא יאריך ימים. ברור היה לה שסופו של הסכם כזה במלחמה נוספת ואולי סכנה קיומית נוספת למדינה הצעירה. על התעקשותה שילמה כשקיסינג'ר הנכלולי עיכב את משלוחי הנשק במהלך המלחמה.

אלה שרואים בהתעקשותה של גולדה לדחות את לחץ המעצמות כנטיה לוחמנית ויהירה נוטים להמעיט בחשיבותן או פשוט לשכוח מהיוזמות הישראליות לשלום באותן שנים. גולדה העבירה הצעות למשא ומתן ישיר המבוסס על אמון שנבנה בשלבים כולל הצעה דרך המתווך הגרמני שלא היה נגוע באינטרסים כבדי משקל.

אותם אלה שמאמינים שיהודים אשמים תמיד, מסרבים להבין את ההיגיון לפיו פעלה גולדה -אך זה לא מנע מהם לאמץ בחום את המודל המדורג המוכר כ- "עזה ויריחו תחילה" בהסכם אוסלו. כמובן שלהצעות הישראליות בתקופת גולדה או בסיבה לסירוב אין אזכור בסרט.

ללא תנאים מוקדמים

סאדאת אמנם העלה דרך המעצמות הצעות להסדרי ביניים והסדרי קבע אבל ברובם היו תנאים מוקדמים. הבעייתי שבהם היה שישראל תמסור את השטחים שכבשה ותחזור לגבולות ה-4 ביוני 67'.  גולדה תאמין לאוייב שהובס לא מזמן לאחר שהצהיר התחמש וניסה להשמיד את המדינה הצעירה.

גם עבדאללה מלך ירדן הפר את הבטחתו האישית לגולדה ונלחם בנו במלחמת השחרור. הבטחות וההצהרות של נאצר להשמדת היהודים עדיין הדהדו בחלל האזורי. היא גם סלדה מהתלהבותו של סאדאת מהמשטר הנאצי. כל מנהיג בעל הגיון בריא באותה סיטואציה היה מפקפק בהצהרות שקראו לסיום העוינות. מסירת אדמה לערבים לא היתה הבעיה העיקרית אלא חשדנות לצד דאגה לגורל המדינה.

באפריל 73' סיכמה את עמדתה לגבי מסירת שטחים:

"הוויכוח האמתי בינינו ובין מדינות ערב עדיין הוא שאנחנו רוצים להיות והם רוצים שלא נהיה. כאשר העולם הערבי ישנה את גישתו הבסיסית, השטחים לא יעמדו בדרך לשלום. אולם לעולם לא נחזור לקו הירוק".

שלום אמיתי

בניגוד ללחץ שהפעילו נציגי המעצמות, גולדה לא רצתה הסכם ולא הסדר מדיני, אלא שלום מלא. שלום אמיתי שבו עמים מניחים לעוינות, מנהיגיהם מחלישים בהדרגה את הצבא וקשרי מסחר, תיירות ושיתופי פעולה נרקמים במהלך השנים. היא לא רצתה הסכם כזה שבו הבריון כופה על הצדדים ללחוץ יד כשברור שברגע שיסתלק, הם ישובו להילחם.

יותר מזה, כמו בן גוריון גם גולדה שאפה לשלום והצהירה על כך מספר פעמים (גם בראיון שיובא למטה בהמשך). כיום ובדיעבד, עשרות שנים לאחר שנחתם ההסכם, ניתן להבין את חששה ורצונה. הסכם השלום שכביכול פספסה, זה שכרת בגין עם סאדאת אינו דומה לשלום האמיתי שבין בריטניה לצרפת -ולשם בדיוק גולדה כיוונה.

אין לנו שלום אמת עם ירדן, לא עם מצרים וגם לא עם הפלסטינים. יש לנו הסכמי אי-לחימה, שיתופי פעולה עסקיים בתחומים מצומצמים ומוגבלים וקצת תיירות חד צדדית. העוינות והשנאה הערבית למדינת ישראל במדינות שחתמו איתנו הסכמי שלום- בעידוד המעצמות, לא שכחה. מנהיגי ערב שפועלים תחת ההסכם ממשיכים לטפח אותה עד עצם היום.

אורי אבנרי שונא

אורי אבנרי ויאסר עראפת בבירות 82

אורי אבנרי פותח בווידוי אישי על השנאה ההדדית ששררה בינו ובין גולדה. משם כצפוי ממשיך אבנרי, שמזוהה כאחד מראשי תנועת הפוסט-ציונות להסביר עד כמה גולדה לא אהבה והבינה ערבים. אבנרי כנראה משוכנע שהבין. במהלך השנים רקם קשרים אישיים עם טרוריסט אנטישמי שהביא למותם של אלפי יהודים ואלפי פעולות טרור. תמונותיו המחוייכות עם יאסר ערפאת מעבר להתרפסות, מהוות עלבון לכל יצור תבוני בעל מוסר.

עבורי מדובר בפוליטיקאי שולי ועיתונאי רודף סנסציות אך מעבר לטעמי האישי, אופיו או עמדותיו הפוליטיות -חשוב להבין שדיעותיו של אבנרי לא קשורות לחומר הגולמי שנמצא מסיבה פשוטה. עמדותיו הקיצוניות של אבנרי לא קיבלו ייצוג בשיח הציבורי והעיתונות בתקופת כהונתה של גולדה.

למעשה אף אישיות ישראלית לא ראתה, דיברה או הכירה בערפאת ויתר חבורות הטרור כפרטנרים. פרשנותו של אבנרי לא רלוונטית להבנת דמותה של גולדה ובחירותיה בקונטקסט של הימים ההם. אורי אבנרי הובא לסרט רק כדי שנזכור מי האשמים.

צבי זמיר בוכה

בקרב ההאשמות שבין ראש אמ"ן זעירא לראש המוסד בתקופת מלחמת יום כיפור אני מצדד בצבי זמיר. איש מיוחד דייקן ושקול במילותיו שתרם רבות למדינה וקהילת המודיעין. גולדה סמכה עליו ומבחינתי מדובר בבעל התפקיד היחידי שמקומו בסרט ראוי ויותר מכך, נדרש.

צבי זמיר

זמיר הוא זה שבישר לגולדה את החדשות המרות ממינכן, ייעץ והשיב לשאלותיה וביצע את ההחלטה הנועזת לחיסול פעילי הטרור הערבי שהשתוללו ברחבי העולם. מכיוון שמדובר בסרט דוקומנטרי שמתיימר להציג זווית היסטורית. זמיר שאמנם מתוודה שהעריץ את גולדה, מאזן את כתב האשמה הצפוי והשטחי.

למעשה זמיר היחידי שהציג בצורה מלאה ומאוזנת את הסיטואציה שבה גולדה קיבלה החלטות לצד הלחצים והחוסן הנפשי שנדרשה להפגין. בעיני מדובר באיש שמקרין יושרה ומניעיו כמו של גולדה ציוניים למהדרין. לא שאין לזמיר אגו וטעם אישי, רק ניכר עליו שהשירות לעמו חשוב בעיניו בהרבה, בניגוד לאחרים. וכן, אני אוהב לשמוע ולצפות באיש הזה.

חלק מהראיון עם זמיר היה עבורי מוזר. מעולם לא חשבתי שאראה ראש מוסד לשעבר בוכה בראיון ובמיוחד כזה שברור שיעבור עריכה לפני שידור. אם מדובר בבכי אותנטי? כשסיפר על נרצחי אולימפיאדת מינכן בוודאי כן. אך הזעקה "שלא חייבים תמיד להילחם" נראתה לי תוצאה של מאמצי בימוי בניסיון לקשר אותה לכתב האשמה. עד כמה היא באמת אותנטית תשפטו בעצמכם.

יוסי ביילין זועם

יוסי ביילין ואבו מאזן

אין צורך להציג את ביילין שזכה לכינוי נער פרס בשל חתרנותו הפוליטית. יוזם אוסלו, מראשי יוזמת ז'נבה ומנסחי הבנות ביילין- אבו מאזן. כן, זה אותו אבו מאזן שמימן את הטבח באולימפיאדת מינכן שעל תוצאותיו דיווח זמיר לגולדה מהשטח ובגללו בכה באותו סרט ממש. כצפוי לפי יוסי ביילין, ששותפיו הביאו לרצח אלפי ישראלים את האחריות והאשמה למלחמה יש להפנות לישראל. אולי גם להפצת האנטישמיות הערבית לפני קום המדינה ולפני העליות אנחנו אחראים.

תרומתו של ביילין שכלל לא עבד עימה להבנת דמותה של גולדה מיותרת לחלוטין. שיא האבסורד בסרט התרחש כשביילין צרח הוליווד או הבימה או מילה לעגנית אחרת שגולדה השתמשה כדי לציין שבגין וסאדאת עושים הצגה. עברו מיום כיפור עשרות שנים ויוזמות לשיחות ותהליכי שלום למיניהם ונראה שהסרקזם של גולדה היה מדוייק להפליא.

אין לנו שלום אמיתי עם מצרים או ירדן והפלסטינים לא רוצים מדינה ולא שלום. בדיוק כמו לפני קום המדינה, הם עדיין מלמדים את ילדיהם שהיהודי לא זכאי לגור במדינה משלו או לגור בת"א, ירושלים עכו אשדוד וצפת. היוצרים ביימו לנו את יוסי בגרסת נביא הזעם והשאירו את ההפצה המחודשת "זקני ציון" של המצרים וחומר הלימוד של משרד החינוך הפלסטיני מחוץ לפריים. את סצינת הזעם המגוחכת שהקשרה לראיון הגנוז עם גולדה די מגוחך, השאירו לפינאלה.

מוטי אשכנזי פוזל

בספק אם יש אדם נוסף שמהפגנת יחיד הצליח לסחוף ציבור למחאה נרחבת שהובילה לחילופי שלטון. מוטי אשכנזי הרוויח במעשים ובדם את זכותו לבקר את ראשי המדינה והצבא על ההחלטות השגויות שהביאו לפרוץ מלחמת יום כיפור במצב אי מוכנות. יהיו מניעיו אשר יהיו אבל עובדתית מוטי התריע. ניסה להזהיר מהדלת וכשנחסם עבר לחלון ומשם ניסה מהגג.

מדובר בדמות מפתח להבנת קריסת שלטון המערך בראשות גולדה והשתתפותו בסרט מובנת בהקשר זה. אך שוב, היוצרים בחרו להפוך את הסרט לכתב אישום ולדלג על פרטים ואמיתות שלא התאימו לאג'נדה.

למוטי היה ברור שדיין היה זה שהוביל לסדרת ההחלטות תמוהה ומחדל יום כיפור רובץ על כתפיו. דדו וגולדה, כל אחד מסיבותיו קיבלו את הדרך הכמעט אובדנית שבחר דיין שהיה מר ביטחון בכבודו ובעצמו. אדריכל ניצחון המחץ של ששת הימים. זמיר סיפק את הערכות מאחורי הלחץ האמריקאי להמתין ואת המידע שנוגע לכוונת הערבים. דדו ציית לדרג המדיני ולכן האחריות על ההחלטות הבטחוניות והתפקוד הצבאי היתה של דיין.

מוטי עצמו העיד בראיונות שגולדה לא הבינה בביטחון וצבא ולא רק הוא.

לכן הטענות שהובאו בסרט לא משרתים את אמת ההיסטורית אלא מסקנה מוכתבת מראש. אני בטוח שמוטי אשכנזי הבחין היטב באשם, הרי הוא קרא לו להתפטר באופן אישי והפגין לאחר פירוק ממשלת המערך נגד צירופו של דיין לממשלת בגין. בעריכה הפכו אותו לפוזל שלא מבחין בחלוקת האחריות בין הדמויות המעורבות.
מוטי אשנזי, משה דיין

קולט אביטל – חשבה שאני מטומטמת

אביטל היתה חברת מפלגת העבודה, אחר כך מרץ ויועצת בכירה לארגון השמאל הקיצוני JStreet. פוליטיקאית שעשתה קריירה במשרד החוץ בתקופתו של אלון ליאל וניסתה להפוך לנשיאת המדינה. קולט אמנם הוסיפה צבע לדמותה של גולדה אבל מלבד שיוכה הפוליטי באמת שאין דרך להסביר את הבחירה דווקא בה.

מכל כל בעלי התפקידים ראשי המשק הגנרלים והמפקדים שעבדו עם גולדה (ועדיין בחיים) קולט לא שייכת למעגל הראשון ולא השני. תפקידה העיקרי בכתב האשמה, לאחר העריכה כמובן- היה לתאר עד כמה גולדה לא האמינה שסאדאת יגיע לישראל.

מירון מדזיני – "אל תשקר היא ביקשה ממני"

כמו זמיר גם מירון מזדיני, דובר הממשלה שהפך בהמשך לביוגרף של גולדה, סיפר על האתגרים שצלחה באותן שנים קשות, על יושרתה ודאגותיה. אולי מכיוון שאימו היתה בילדותה מיודדת עם גולדה וכנראה בגלל האיש ואופיו ניכר שהעריך אותה מאוד והשתדל כמו אז לדייק במילותיו. צמד הבמאים בחר להעניק משקל עודף להתרשמותו בנושא שיחות השלום. "גולדה לא ממש התרשמה מהצהרות השלום של סאדאת". הרושם מהראיון מסתיים במסר הזה שנדמה שחולץ ממירון בכוח.
אמנם אפשר לטעון שהאשמה נראית כטון העיקרי שמסיים את הסרט כי מדובר בסדר הכרונולוגי של האירועים. להתרשמותי, לאור צירופם של ביילין, אבנרי וקולט לצד העריכה והבימוי המרואיינים נראה שהסדר ההיסטורי והאמת לא עמדו כנר לרגלי היוצרים. לא כמו שיקולים אחרים שמיד אתאר.

ראיון מהארכיון לא צריך כלום

החומר למעט עריכה מינימלית אם בכלל, יכל לשמש כסרט מוגמר מרתק ובמקרה שהיה צורך לעבותו היה ניתן לצרף את הראיון המקורי. במקרה שלנו, מי ששילם עבור "היצירה" רצה להשיג תוצאה שלא קשורה כל כך לאמנות ובטח שלא להיסטוריה.

קרנות גרמניות 

המעורבות של הגרמנים בפוליטיקה הישראלית היא נושא עגום. אין הרבה מקרים שמדינה "ידידותית" מממנת פעילות פוליטית בדמוקרטיה אחרת ומתערבת בענייניה בצורה כה גסה. רוב מוחלט של המענקים מגרמניה לקרן לישראל החדשה, לקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה כמו לארגוני שמאל קיצוני אחרים מוקדשים לטיפוח מיתוס הכיבוש. אבל בניגוד לזמנה של גולדה, כיום הגרמנים מוכרים כאן נשק במיליארדים ורחוקים מלהיות תמימים.

אני לא חושב שהגרמנים באמת מאמינים שהרשות הפלסטינית רוצה שלום. גם קשה לי להאמין שאינם מודעים לשטיפת המוח האנטישמית שהם מממנים מרצון ביהודה ושומרון כמו לארגוני שמאל שקורעים שסעים בחברה הישראלית במשך שנים.

הקשר בין האנטישמיות הגרמנית לפלסטינית עמוק בהרבה מתרומות לארגוני התקוממות רצחניים. הגרמנים שזכו במוניטין האפקטיביות המחרידה והדיוק האובססיבי יודעים גם אחרת, כשצריך. במשבר טבח הספורטאים במינכן הגרמנים סירבו לאשר לישראל לשלוח יחידת עילית מנוסה לשחרור החטופים. זה לא מסתכם בסירוב בלבד. הם ניהלו את העניין בצורה שלומיאלית ומעבר לכך, מזלזלת.

בתשובה לתהייה הישראלית טענו שימשיכו במשחקים האולימפיים בנימוק שלטלוויזיה הגרמנית אין חלופות לשידור. 11 יהודים נרצחים בטבח שנראה לקוח מסרט אימה והגרמנים- הדייקנים מאז ואלה שתורמים לאבו מאזן היום, האיש שגייס את הכספים לטבח הספורטאים -החליטו שידור שהמשחקים האולימפיים חשובים יותר.

האם הגרמנים היו ממשיכים באולימפיאדה אם חבורת ישראלים היו רוצחים 11 ספורטאים פלסטיניים?.

הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה
חוק הקולנוע מפנה מיסים מהציבור ומעביר אותם ליוצרים ע"י מספר קרנות. הוועדות בקרנות מעסיקות מומחים שבמקרה מחזיקים בעמדה פוליטית אחידה להפליא. באתר מידה תוכלו לקרוא עד כמה היצירות והחלטות המימון של הקרן מאוזנות. לקרן החדשה לקולנוע שקשורה כמובן לקרן לישראל חדשה יש קטגוריה שלמה של סרטי "הסכסוך הישראלי פלסטיני" שאותם מימנה.

אם מדובר בגאוות יחידה או בסתם גאווה זה יוצא מהכיס שלנו ללא שום שקיפות או קריטריון אומנותי אחיד. מקרה קלאסי של הוועדה החליטה- כמו בסרט "הערת שוליים". סיטואציה שמתקיימת מימיו האפלים של הקומוניזם ועד עכשיו במרכז תל אביב. רוצו לראות. רק אל תצפו למצוא מימון לסרט בעל זיקה ציונית שמותיר את ישראל באור חיובי.

שגיא בורנשטיין, במאי ומפיק

יצר סרט מסרטוני יוטיוב שהעלו תיכוניסטים מהמסעות שואה לברלין.

אודי ניר, במאי ומפיק

פסטיבל עכו תיאטרון תמונע, צוותא, התיאטרון העברי-ערבי ועוד.

לא מכיר אותם ולא יודע מי הם , רק מבין קצת איך תורמים מתנים ומוודאים תמורה כשהם רוצים. מהציוץ הזה ניתן להבין מאיזה צד של המפה הפוליטית נוצר הסרט "גולדה".

גאורג טשורטשנטהאלר, מפיק

גרמני שהפיק חלק מהסרט או פיקח שההפקה מתקיימת בהתאם לרצון התורמים כי אין לי הסבר אחר. הפקה מחומר ארכיוני מצולם של פחות משעה ומספר ראיונות באולפן באמת צריכים שלושה מפיקים?
חשבון הטוויטר שלו: -https://twitter.com/tschurtschi74-

שני רוזנס, עורכת ועוד

עיתונאית ועורכת המתגוררת בברלין. מעבר לקונוטציות המתבקשות ניתן לשער עד כמה השפעת רצון הגרמני תרמה לעיצוב דמותה של גולדה בסרט. אין לי מושג אם רק ביצעה הוראות הבמאים והתסריטאים אבל קשה לי להתעלם מהדמיון כשהמטרה היא קישוש אשמה יהודית. יש גם ברשימת הקרדיטים את ערוץ HOT8 ו-JIFF ועוד כל מיני גופים שממש אוהבים ציונות ולכן משקיעים באומנות ציונית מבוקר ועד לילה.

להעמקה נוספת (PDF) במיתוס סירובה של גולדה לאותן הצעות שלום

חגי צורף, ממשלת גולדה מאיר לפני מלחמת יום הכיפורים —
תשובה ליגאל קיפניס

ראיון בערוץ בריטי מ-1970 ובו מתברר שראשת הממשלה היהודית הראשונה היתה בעצם פלסטינית ( 1921-1948) רודפת שלום.

כן, גם כאן היא מצהירה שתשמח לנסוע לכל בירת מדינה ערבית כדי להביא משם שלום והיא רק מחכה להזמנה.

אחרית דבר

אם יש דבר אחד שלמדתי בחיי הוא שכסף ציבורי הוא המשאב הזול ביותר. השילוב של היהירות ואותו הלך רוח שגרם לאבנרי וביילין להתדפק על דלתות טרוריסטים אנטישמים ולשווק לאחיהם חלום משיחי מסוכן על בסיס רעוע במיוחד ימשיך לספק לנו סרטי "דוקו" מאותה סוגה.

מדובר באותו סוג טיפוסים שניסו בסתר ולפעמים הטיפו להחזיר את הגולן לסוריה ונעלמו מחיינו. טיפוסים חסרי אחריות לאומית, עסוקים ומלאים בעצמם. אותם אמנים וחברי הועדות בקרנות ימשיכו לנסות לעוות את ההיסטוריה מהמקפצה על חשבון תקציב שיצא מהכיס שלכם. זה לא יימשך עוד הרבה זמן אבל נשימה ארוכה וזה עובר. לחיים.